אני די משוכנעת שהשאלה הראשונה שתעלה במוחכם למקרא הכותרת של המאמר תהיה: מה הקשר בין דחיית סיפוקים וקריאה מהירה?
ואכן, לכאורה הקשר לא ברור מאליו, שהרי, שוב לכאורה, קריאה מהירה היא טכניקה ודחיית הסיפוקים, לעומת זאת, מתנהלת במימד הרגשי.
אך הקשר, למען האמת, הדוק מאד.

נתחיל מהנחת היסוד שעליה אני תמיד מתעקשת לספר לכל מי שפונה אלי להתעניין באפשרות לקרוא מהר (או ללמוד יעיל יותר, או לזכור טוב יותר):
אין שום טכניקה בעולם שתקרא ספר במקומך!

הטכניקה, כל טכניקה, היא כלי עזר בלבד.
מה שעושה את ההבדל הוא מי שמשתמש בכלי ומיישם את יתרונותיו.
אך בכל מפגש עם דרך חדשה המלמדת אותנו לעשות את הדברים שאנו מכירים אחרת, איננו יכולים
אלא לבוא חשבון עם הנטייה שלנו לדבוק בהרגלים, לעובדה שאנחנו מותנים.

מה שעומד בדרכנו

במאמר “הכל או לא כלום” כבר כתבתי על הנטייה לשפוט את הצלחת הטכניקה לפי ההצלחה
בניסיון הראשון, התנהגות שאינה יכולה אלא לזמן לנו תסכולים. אם לא הצלחתי במכה הראשונה
סימן שזה לא עובד. אך הבעיה היא שאנו לא רגילים להביא בחשבון את הנטייה הזאת שלנו ואנו תמיד
רוצים לראות את התוצאות מיד, להיות מיד מסוגלים להשתמש ביכולת החדשה.
האם זה אפשרי?
בתאוריה כן. בפרקטיקה צריך להתגבר על ההרגלים הישנים בכך שיוצרים הרגל חדש.

רבות כבר דיברתי על המנגנונים שיש לנו במוח ואשר פועלים בחזקה בכל מפגש עם משהו חדש ולא מוכר.
בעולם העבודה הסוציאלית זה מוכר כ”סינדרום האישה המוכה”, בעולם הקרימינולוגיה זה מוכר כסינדרום “האסיר
שחוזר לכלא אחרי ששוחרר”.
אנחנו חייבים לבוא חשבון עם המנגנונים האלה ולכן, לסגל לעצמנו את היכולת להמתין – בעוד אנו מתאמנים – עד שיגיעו התוצאות המצופות.

 להיות מסוגלים להמתין

תגידו: “קל להגיד, קשה לעשות”.
נכון, לא אמרתי שזה קל.
אבל זה פשוט, הרבה יותר פשוט ממה שאנו חושבים.
הכול תלוי בדרך בה אנו מדברים עם עצמנו, במה שאנחנו אומרים לעצמנו.
אני יודעת שהנטייה המידית למקרא הדברים תהיה: “נו, באמת, כמה זה כבר חשוב מה אני אומר לעצמי?!”, אך האמת היא שהדרך בה אנו מכוונים את המוח שלנו היא זו שיוצרת את התוצאות. המוח שלנו הוא כמו מחשב, הדרך בה נתכנת אותו היא הדרך בה הוא יפעל.

 אז איך נמנעים מליפול למלכודת המידיות? איך דוחים סיפוקים?

הנה הנוסחה:

1. לוקחים נשימה עמוקה (או שתיים, או שלוש אם צריך). נרגעים
2. מזכירים לעצמנו את המטרה: מה אני רוצה? למה אני רוצה את זה? מה יהיה לי כשאשיג את המטרה הזאת? מה לא יהיה לי אם לא אשיג אותה?
3. קובעים לעצמי את צעדי הביניים שאצטרך לעשות, כולל שלבים שניתן למדוד ולוודא בתחנות שבדרך
4. מצהירים לעצמנו את המטרות שלנו בצורה ברורה, החלטית, אסרטיבית וחיובית. חוזרים על ההצהרות בלב בכל לילה לפני שהולכים לישון
5. מתגמלים את עצמנו על כל הישג קטן וחוגגים.

בואו נפרט קצת את השלבים השונים:

1. להירגע
לדעת להירגע באופן רצוני זו היכולת החשובה ביותר היום כדי לכוון את עצמנו. אנו חיים בעולם מודרני ובו המוח שלנו “מופגז” תמידית בגירויים. כל דחף צועק “אני הראשון!” ולעיתים קשה לנו לתעדף, כי הכל נראה חשוב באותה מידה. רק היכולת לעשות שקט רגעי יכולה לעזור לנו לשמור על הכיוון ולבנות סולם עדיפויות נכון. כמה דקות של שקט בכל יום מאמנים את המחשבה שלנו למשמעת עצמית.

2. מציבים מטרה

חשוב מאד לקיים את כל השלבים שפורטו בנקודה מספר 2 בפירוט רב. יהיה מועיל גם לכתוב אותה על דף.
הדרך הטובה ביותר היא לכתוב אותה פעם אחת, לעזוב את הדף ולחזור אליו כעבור כמה דקות כדי לשפר אותה.
חשוב מאד שזו תהיה מטרה שמלהיבה אותנו, משהו שאנחנו באמת רוצים ו/או צריכים!

המטרה חייבת לענות על כמה תנאים כדי שניתן יהיה להשיג אותה:

א. היא צריכה להיות קונקרטית, משהו מוגדר, משהו שניתן לבדוק אם השגנו אותו או לא.
ב. המטרה צריכה להיות מדידה בזמן ובכמות המאמץ הנדרש כדי להשיג אותה
ג. זו צריכה להיות מטרה בת השגה, הגיונית. אולי שווה לבדוק אם יש מי שהגיע אליה בעבר
ד. מביאה בחשבון את יכולותיי כיום ואילו צעדים יידרשו ממני כדי להגיע למטרה, מה אצטרך לסגל לעצמי, אילו תנאים אצטרך ליצור.

3.  קובעים תחנות ביניים

סביר להניח שהמטרה שהצבנו תהיה רחוקה מהמקום בו אנו נמצאים כעת.

לדוגמה, אם אני קוראת היום 200 מילים לדקה בממוצע והמטרה שלי היא 1000 מילים לדקה, פי 5 ממהירותי היום – משהו בהחלט ניתן להשגה – אני לא אגיע למהירות הסופית בבת אחת, אלא יהיו תחנות ביניים: 300 מילים לדקה, 500 מילים לדקה וכן הלאה.

חשוב שאקבע לעצמי את התחנות ביחס לכמות הזמן העומדת לרשותי וביחס לנקודת המוצא שלי. כמה אוכל להתאמן ביום? בשבוע? כמה אהיה מסוגלת להתמיד? מה יעזור לי להתמיד?

4. הצהרות פרו-פוזיטיביות

איך אתה מקים את עצמך מהמיטה בבוקר?

המוח שלנו אינו מכיר את המילה “לא”. מצד שני, כשאנחנו אומרים לעצמנו את הדברים בטון דיבור לא משכנע, אם באמירות שלנו לעצמנו יש רק סימני שאלה ולא סימני קריאה, אז אנחנו אלה שנותנים לשעון המעורר לצלצל 5 פעמים בבוקר לפני שאנחנו קמים.

אך יש רגע, רגע מסוים, שבו אנחנו לוקחים אחריות ואומרים לעצמנו שצריך לקום, ואנו אכן קמים. טון הדיבור הזה, צורת הדיבור הזאת, היא זו שעלינו לאמץ.

אז בעזרת טון הדיבור ההחלטי והאסרטיבי הזה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו בכל פעם שאפשר (ורצוי בכל לילה לפני השינה) מהי המטרה שלנו, ולחזק בעצמנו את המוטיבציה, הכוח והאפשרות. מתאימים משפטים כמו: “אני בונה כעת יכולת חדשה, ורגע אחר רגע אני מתקדמת לעברה”, “אני אדם חרוץ שעובד כדי להשיג את המטרה שלי”, “גם אם כרגע עוד לא השגתי את המטרה הסופית שלי, אני מתקדמת אליה צעד אחר צעד”.

5. תגמול וחגיגה

זוכר את הפעם הזאת שבה הגעת למטרה שרצית? זוכר את החגיגה? איך זה הרגיש? נכון שזה הרגיש פנטסטי ורק רצית עוד מזה? ונכון שכש”היית על הגל” הצלחת פתאום גם בעוד דברים?
המוח שלנו מאד אוהב את ההרגשה הזאת, את הרגשת הניצחון ורוצה עוד ממנה. אנחנו צריכים לרתום את הנטייה הזאת שלו לטובתנו.
בכל פעם שנגיע לאחת ממטרות הביניים שהצבנו לעצמנו, בכל פעם שנעמוד במה שהבטחנו לעצמנו, צריך לתגמל את עצמנו, ממש לתת לעצמנו פרס ולטפוח לעצמנו על השכם.

איך לתגמל? זה אישי. כל אחד יקבע לעצמו. כמובן ביחס הולם לכמות המאמץ ולהישג.
החל מ”אתה גדול!” ועד ארוחה במסעדה, מסיבה, ריקוד ניצחון. מה שתרצה. אבל המוח ירצה עוד וזה יפעיל את ספירלת ההצלחה.

זהו זה. הנוסחה בידיך. עכשיו צריך ליישם.

בהצלחה!

קראו את כל המידע על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי