אם יש מנגנון שיכול לעצור אותך בלימודים, או לרכוש מיומנות חדשה, זהו ה”שומר”.
השומר הוא אותו מנגנון שגורם ל”בלאק-אאוט” לפני הדף הריק של המבחן, למרות שלמדנו.

הנה כמה התבטאויות של השומר כפי שתיארו תלמידים שלי:

“אצלי זה הכל: כואבות לי העיניים, כואבת לי הבטן, אני צמא, מה אני צריך את זה בכלל?!,
טוב אין לזה טעם, בשביל מה אני צריך את זה?!!, מתחיל לכעוס בלי שום סיבה and it goes on….

באמת במהלך החיים מצאתי את עצמי מוותר בגלל סיבות שכשאני חושב עכשיו, היו אווילות לגמרי.
כמעט כל דבר שוויתרתי היה בגלל ש”מה זה ייתן לי?!” או “אין לי שום סיבה לעשות את זה
וזה סתם לוקח זמן” והלאה…. ” (דוד)

“הנה הגענו ל’שומר’. הוא מוכר אצלנו גם בשם ‘יצר הרע’. אותו אחד, שמשכים בבקר לפנינו ולוחש לנו:
“למה לקום כ”כ מוקדם? את תהיי עייפה כל היום. תשני עוד קצת.” הוא יודע, שאמש החלטנו לקום לריצה
או הליכה. ואנו, ברוב הפעמים שומעים לקולו ומתכרבלים בשמיכה. דיאטה? חס וחלילה! את תהיי חלשה ועצבנית, בשביל מה?
את ממילא לא תחזיקי מעמד ושוב תשמיני. הוא עוצר אותי בכל דבר חדש, שאני מנסה לעשות. לימודים, עבודה, חברה ועוד.
הוא מחזיר אותנו תמיד ל’אזור הנוחות’ (אני נחות) .אם זה בקריאה, אז פתאום אני רעבה, קר לי, חם לי, נזכרתי,
שיש לי כביסה לתלות ועוד מעט הילדים מגיעים ועוד לא הכנתי אוכל. ועוד כהנה וכהנה.” (רבקה)

 “מצאתי שהשומר עובד איתי בצורה שכלית יותר.. מופיע במחשבות כמו “טוב, הבנתי כבר” /
“אני יודעת את זה” / “אני לא באמת צריכה את זה”.. ועוד ועוד :)” (נורית)

מכירים? אני בטוחה שכן.

אז מה או מי זה השומר הזה?

תפקידו להגן על האדם מסכנה, והוא מתחיל לפעול אוטומטית בכל פעם שעולה רמת האדרנלין,
הנוראדרנלין והקורטיזול בדם (הורמונים של תת המערכת הסימפתטית).
זה אינו מנגנון אינטלקטואלי ואין לו כל קשר עם ידע או היגיון.
הוא שייך למערכת הלימבית שהיא הישרדותית.
השומר קשור לאמיגדָלָה, שנמצאת במערכת הלימבית והוא מפחד מכל מה שאינו מכיר.

כך קורה שהוא מונע שינויים, ולו בשל ההתרגשות והחשש המלווה אותם,
גם כשלא נשקפת כל סכנה להישרדותנו. כולנו יודעים שאין שום סכנת חיים בקריאה מהירה או בלימוד,
אך דווקא החשש שלנו מלא להצליח ולא להיות מספיק טובים הוא שיוצר את אי ההצלחה.

הבה נפרט איך פועל השומר הזה

איך השומר יודע שמשהו לא בסדר באורגניזם?
הוא מנטר, מלשון “Monitoring”, את רמת הקורטיזול האדרנלין והנוראדרנלין בדם,
חומרים כימיים הקשורים ישירות למצב הרוגע/חרדה שלנו.
בכל פעם שחיינו נמצאים בסיכון, עולה רמת ההורמונים האלה בדם. ברגע שהשומר קולט את עליית הרמה הזאת
הוא מפעיל מייד את אותו המנגנון שמטרתו לשמור אותנו מכל פגע.

כמו כל תופעה, יש לזה היבט חיובי ביותר. למשל, לו הייתי נחתכת, נופלת או נמצאת בפני
סכנת חיים נוראה, במרכז הפיקוד העליון של המוח שלי הייתה נדלקת הנורה “סכנה! סכנה!” וגדודים על גבי
גדודים של חיילים המוכנים למוות הרואי בקרב נשלחים “להגן על שלום המולדת”. אני מדברת כמובן על
כדוריות הדם הלבנות אשר יבואו להגן על המקום שבו נפגעתי. כלומר, יש חשיבות עצומה למנגנון הזה.

“המוח הרגשי מצוי בכוננות מתמדת למציאת בן זוג להתרבות ו/או הישרדות, וכאשר הוא
מאתר סכנה או הזדמנות, הוא מפעיל מיד מצב חרום המבטל את כל הפעולות הקוגניטיביות
תוך כמה אלפיות שנייה ומפסיק את פעולתו”  
(מתוך “ללא פרויד וללא פרוזאק – ד”ר דויד סרוואן-שרייבר)

“כאשר האדם נמצא במצב של סכנה או לחץ המערכת מגבירה את קצב הלב ואת אספקת הדם לשרירים,
ומעלה את לחץ הדם. משימתה של המערכת היא להבטיח הישרדות, וככזו היא פועלת לפי הדרוש מיידית,
ואינה מתחשבת בטווח הארוך או הבינוני וכן אינה מתעסקת בבעיות העלולות להיות כתוצאה מפעולותיה,
דוגמת שימור ואגירת אנרגיה או מאיפה תבוא האנרגיה הדרושה לפעולותיה”

איך השומר מזיק לנו?

מהו הפן השלילי, אם כן, של אותו מנגנון שבא להגן עלינו? שהוא “טיפש”, שהוא מגן עלינו
בכל מקרה, גם כשלא צריך. אותו המנגנון שמטרתו להגן עלינו ממוות, מגן עלינו גם כשהוא
לא צריך להגן עלינו, פשוט כי באותו רגע נדרכנו, חווינו לרגע מצב של לחץ וחרדה.

מהי סכנת החיים כשאנחנו קוראים ספר מהר?
מה הדבר הגרוע ביותר, ה- Worst case scenario שיכול לקרות?

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שלא תפנים את מה שכתוב שם, שלא תבינו את מה שקראתם, נכון?
אך האם מעולם בחייך לא קרה לך שקראת את הספר, לא הבנת מה קראת וחזרת על זה שוב?
אין פה, אם כן, דבר שלא חוויתם כבר: קראתי ספר, לא היה לי מושג מה קראתי. זה הדבר הגרוע ביותר שיכול
לקרות לכם. זאת אומרת שאין שום סכנה פיזית בקריאה בכלל, ולא בקריאה מהירה בפרט. המקסימום
שיכול לקרות הוא שלא תבינו מה קראתם.

הגיע סוף העולם

ולמרות זאת, כשתתנסו בקריאה המהירה, תיווכחו שמתעוררים מנגנונים שלא הכרתם, ומכים בכם בחוזקה,
מתחילים לספר לכם סיפורים, ואתם מרגישים כאילו סוף העולם הגיע. סוף העולם לא הגיע, הכול בסדר,
אלא שבפשטות לא הערכתם מספיק את היכולת שלכם לטפח את היכולת, או פקפקתם בעצמכם
וביכולת שלכם לתפוס ואמרתם “מחר..”, או – וזה מאוד טיפוסי פה בישראל בשל הפרפקציוניזם שלנו – הסקתם
שאם לא הצלחתם במאה אחוזים בפעם הראשונה שניסיתם, סימן שזה כבר בחיים לא יעבוד…
לצערנו זה מאוד תקף אצלנו: שחור או לבן, הכול או לא כלום, בלי לציין לעצמנו מה יש באמצע.

כל אחד מהגורמים האלה מעלה את רמת האדרנלין והנוראדרנלין בדם ובעיקר את הקורטיזול, שנקרא “הורמון החרדה”. באותו רגע, בלי שום קשר לאם הדבר נכון או לא נכון, האורגניזם שלכם חווה את הדבר כסכנה,
ואז בא לידי ביטוי תפקידו הראשון של השומר: להפסיק את התהליך!

איך השומר מפסיק את התהליך?

כשהוא מוצא את נקודת החולשה של כל אחד מאתנו.
אם הנכם אדם יותר פיזי, אם המוח הדומיננטי שלכם הוא מוח הזוחלים, השומר ידאג
שיהיה לך כאב ראש, כאב בטן, שלשול, עייפות נוראית שבשלה, למרות שהיית רוצה לשבת ולקרוא,
העיניים שלכם נעצמות פתאום מאליהן.
התוצאה של זה היא שהפסקת לנסות. התחלת להגיד: “לא, קריאה מהירה מעייפת את העיניים”.
והרי זה לא נכון, נהפוך הוא, הראיה הפריפריאלית מעייפת את העיניים פחות, לא יותר.
אבל השומר מאוד משכנע.

לאנשים מאוד רגשיים פתאום יש דיכאון, “זהו, לא רוצה לדבר עם אף אחד עכשיו, רוצה להיסגר
במאורה שלי”, או ההיפך. יש אנשים שפתאום מתחילים נורא לכעוס. אין לכעס שלהם שום הסבר,
אין שום סיבה בעולם לכעוס, אבל הם מוצאים את עצמם נורא מרוגזים על כל מה שקורה.
יש כאלה שפשוט קמים והולכים.

לו היינו חושבים על זה באופן הגיוני לרגע, כל זה לא היה. אבל לא מדובר במנגנון הגיוני,
זה שייך למערכת הלימבית. האם זיהיתם את מנגנון ה-FFF ?
Fight, Flight or Freeze

אנשים יותר שכליים מוצאים עצמם אומרים “אין פה שום דבר חדש”,
“אני כבר יודע את כל זה מקודם”, “זה משעמם מאוד”, “יכולתי ללמוד את זה לבד”, וכן הלאה.

לא משנה באיזו צורה השומר משכנע אתכם, התוצאה היא אחת: הפסקת העשייה.

לצמצם את ההשפעה

אדגיש בפניכם שוב שהשומר הוא הבעיה העיקרית שלכם ברכישת היכולת הזאת.
ביניכם לבין היכולת לקרוא בקריאה מהירה מאוד, נמצא השומר. אז אנחנו צריכים להתמקד,
להתמקד במה שניתן לעשות כדי לצמצם את השפעת השומר.

השומר דואג להשאיר אותנו במסגרת ההרגלים הישנים שלנו. דרכיו של השומר שונות ומגוונות,
אך זה בדרך כלל עובד עם משפטים כמו: “בשביל מה אתה צריך את זה?”, “אין סיכוי שזה יעבוד!”,
ובמקרה שלנו, הישראלים, גם עם “בטח סתם עובדים עלייך ותצא פרייר”. אני פוגשת את הגישה הזאת
לעתים קרובות גם בין המתעניינים והמשתתפים בקורסים של הקריאה התלת מימדית, כשאני אומרת להם
שהם יכולים לקרוא בקריאה מהירה עד פי 10 מזו שהם רגילים לה, או כאשר ההתנסות הראשונה אינה דומה
באופייה למה שהם מכירים בקריאה רגילה.

האם נגזר עלינו לא להצליח אף פעם לקרוא בקריאה מהירה פי 10? מה ניתן אם לעשות אם כך?

מה עושים?

לפני שאנו משתכנעים כליל בנכונות הצהרתו של השומר, אנו יכולים לעצור לרגע ולשאול את עצמנו:
כמה מהדברים שאנו איננו יכולים לעשות היום נעשו כבר על ידי אנשים אחרים?
השאלה תוכל להראות לנו בפשטות שהעובדה שיכולת זו או אחרת אינה ברשותנו,
אינה מוכיחה דבר על אמיתותה, על האפשרות להשתמש בה.
כי אם גם אדם אחד בלבד הצליח לעשות משהו, הרי זה אומר שהיכולת הזאת היא בגדר יכולת של
האורגניזם האנושי! ההבדל בינינו לבין אותו אדם נעוץ, כנראה, במחיר שאנו מוכנים לשלם בכדי לרכוש
לעצמנו את היכולת הזאת, בכמות המאמץ והזמן שאנו מוכנים להשקיע.
אך הדבר העיקרי עליו נצטרך לוותר הוא השכנוע המגביל, אותו הקול הפנימי שאומר
לנו “בשביל מה אתה צריך את זה?!”. כלומר, לוותר על הפחד מפני הלא נודע ועל כל מה שכרוך בו.

אם אנו רוצים ללמוד לקרוא בקריאה מהירה יותר מזו שאנו רגילים לה, בהתחשב בכך שאנו
איננו מכירים את הטריטוריה של היכולת החדשה (ולכן חוששים), עלינו להתקדם צעד אחרי צעד
ולקבוע לעצמנו נקודות התייחסות אשר נותנות לנו להרגיש בנוח ביחס לתהליך.
ללמוד כיצד פועל המוח, למשל, יכול לעזור לנו לפוגג את החששות ברמה האינטלקטואלית,
כאשר נבין שמה שאנו מנסים לעשות כאן הוא בהחלט בגדר היכולות הרגילות של המוח שלנו.
בשלב השני, עלינו לחגוג כל הישג קטן ולהדגיש לעצמנו את הצעד שכבר עשינו בכיוון המטרה.

 באופן פרקטי

הדבר הראשון שצריך לעשות, במודעות לכך שהשומר התחיל לפעול,
הוא לקחת נשימה עמוקה. זה הדבר הראשון.

אנחנו בית חרושת כימי. כל מצב נפשי מסוים קשור לנשימה מסוג מסוים. מה קורה, למשל, כשאנחנו נבהלים?
אנחנו מפסיקים לנשום. ניסית פעם לבכות ולנשום עמוק בו זמנית? זה לא הולך ביחד.
אז הפעולה הראשונה היא לקחת נשימה עמוקה בכדי לשנות את הכימיה, כדי לא לאפשר את מצב הפאניקה.
במצב של פאניקה אנחנו נושמים מעט מאוד, נשימה עמוקה כבר משנה את הכימיה. נשימה עמוקה,
להרפות את השרירים.

אל תפחיתו בחשיבות וביעילות הכלי הזה!

הדבר השני שכדאי לעשות קשור למה שעשיתם כשרציתם להמשיך לשחק וההורים שלכם רצו שתפסיקו לשחק,
תבואו לאכול, תעשו שיעורים, ואתם, לעומת זאת, רציתם להמשיך לשחק. מה עשיתם?

ביקשתם עוד זמן. לא אמרתם להם “לא רוצה”. אמרתם, לעומת זאת: “עוד אחד ודי“,
“עוד חמש דקות“, “תיכף“. איכשהו אנחנו מאבדים את התחכום הזה כשאנחנו גדלים, אני לא יודעת למה,
אבל זאת הטכניקה הטובה ביותר. כי בינתיים ההורים נרגעו כי אמרתם להם: “כן כן, אני מקשיב לך ואני עושה
מה שאמרת”, והם התחילו לעסוק בדברים האחרים שהם צריכים לעסוק בהם, וקיבלתם כפל פעמים
יותר מהחמש דקות האלה.

אז הדבר השני שעושים עם השומר אחרי שלקחנו נשימה עמוקה, הוא להגיד
“אחרון ודי”, “עוד ספר אחד ודי, עוד עמוד אחד“. זה עובד.

 הדבר השלישי שעושים עם השומר זה להעלות על הפרצוף חיוך אווילי קטנטן, כמו זה של מונה ליזה.
חיוך כזה שאנו נכנה “החיוך הבהוטי”, מלשון בהוטן, דבר שכל הנזירים הטיבטים, למשל, משתמשים בו.
הטכניקה הזאת של החיוך היא טכניקה עתיקת יומין ומוכרת. יש שמונים שרירים מסביב לפה שלנו,
וכשהם בתנוחה הזאת של חיוך קטן, אין לנו כל אפשרות לחשוב מחשבות שליליות.
לא צריך להאמין לי, אלא בפשטות, כמו תמיד, לוודא.

 מחקר בריטי גילה שחיוך אחד יכול לגרום לאותה כמות של גירוי מוחי שעושים 2000 טבליות שוקולד…

חיוך מוריד את רמת החרדה על ידי כך שהוא מזרז את שחרור הורמונים כקורטיזול, אדרנלין ודופמין למוח,
מגביר את רמת ההורמונים הגורמים לשיפור מצב הרוח כמו האנדורפינים ומוריד את לחץ הדם.

בואו נתנסה

הבה נעשה ניסוי קטן כדי לוודא את עוצמתו של החיוך. האם קיים מישהו שכשהוא עולה במחשבותיכם –
מישהו או אפיזודה – שכשהוא או היא עולים במחשבותיכם מעלה בכם חוסר נוחות?
לא הטרגדיה של החיים, בסולם מאחד עד עשר – שש, לא יותר, אבל מישהו שכחשבתם עליו נעלמה לך השמחה.

אני מבקשת שלרגע תחשבו עליו, תחשבו על אותו אדם, ותתחילו להרגיש את חוסר הנוחות עולה.
אל דאגה, זה לא יהיה לזמן רב. כשחוסר הנוחות יעלה תעלו חיוך קטנטן על השפתיים שלכם.
לא עווית אלא חיוך.
נסו להמשיך לחשוב על אותו האדם או על אותו מצב. לחייך ולהמשיך לחשוב עליו. לחייך ולהמשיך לחשוב עליו.
ומהר מאוד, תוך עשר שניות, תגלו שאו שאתם מחייכים, או שאתם חושבים עליו..

מה, זה כל כך פשוט? כן.

האם זה קל? לא.

מודעות

צריך, כמו תמיד, להיות מודעים לכך שאנחנו אסירים של תהליכים שאין ביניהם ובין הרצון שלנו
לקרוא דבר, מנגנונים של המוחות הקדמונים שלנו אשר מפחדים ממה שאנו לא מכירים.

צריך להפסיק לחשוב על “מה יחשבו האחרים כשייראו אותי מחייך?”, ופשוט לחייך.
הרי אם הם יחייכו כי יראו אותי מחייכת, הרי שגם להם לא יהיו מחשבות שליליות,
עשיתי מעשה טוב.

נדרש, כמו תמיד, המלך, זה שיחליט שהוא צריך, רוצה, יכול.

“כשהפחד קטן, המוח יכול לקלוט את השאלות ולספק תשובות.
אפשר להיענות לדרישות התמידיות של החיים לשינוי על ידי חיפוש הדרך לשיפור קטן אך עקבי”

(פ. פאולטי)

אוהבים להקשיב? הקשיבו לשולמית מקריאה את המאמר הזה

קראו מאמר נוסף שכתבתי בנושא הפחד

קראו על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי