לבנות את ההצלחה בקריאה מהירה

הכל או לא כלום.

נראה לי שהיום הייתי מסכמת בדיוק במילים האלה את התשובה לשאלה: מה מונע מאנשים להצליח בקריאה התלת מימדית, או בקריאה מהירה, לצורך הענין.

כשמשתתפים מגיעים לקורסים שלי, הם בדרך כלל מעידים על איכות קריאה טעונת שיפור.  בדרך כלל מדובר בקריאה איטית, הסחת דעת, חוסר ריכוז, אי זכירה של הנקרא מיד לאחר הקריאה ועוד.

במהלך הקורס אני רואה פעמים רבות ניסים המתרחשים מול עיני:

אנשים שבדקה אחת מעלים את מהירות הקריאה שלהם פי שניים ושלושה,

אנשים שהמשיכו לקרוא במהירות נמוכה מאד, אשר נבעה מתדמית מהעבר שהתקבעה לה בתחום הקריאה ואשר הצליחו בדקה אחת להביא את הקריאה שלהם לקצב מרשים,

אנשים שכבר בהתנסות הראשונה כוונו על ידי המחשבה העמוקה שלהם לתכני הספר העיקריים,

ועוד

תמיד מרגש אותי מחדש להיווכח בפשטות של הטכניקה ובעובדה שברגע שהבנת איך זה יכול לעבוד עבורך, אתה יכול ליישם כמה כלים פשוטים כדי להקפיץ את מהירות הקריאה שלך.

והדבר הנפלא ביותר הוא שתוך כדי קריאה מהירה הרוב נוכחים בכך שלא רק שאינם מאבדים את ההבנה לטובת המהירות אלא נהפוך הוא, ההבנה גדלה יחד עם המהירות ואף משתפרת!

אך יש מלכודת קבועה אליה נופלים מתאמנים רבים: מלכודת “הכל או לא כלום”.

בדרך כלל זה הולך ככה: אם הצלחתי בפעם הראשונה מיד ובמלואו, אז סימן ש”זה עובד”

אם לא הצלחתי מיד (בעיקר כשמדובר בעבודה עם המחשבה העמוקה והאינטואיטיבית), ברור ש”זה לא עובד”.

זוהי מלכודת נוראית הנוטה לאפס כל הישג שהוא בדרך להצלחה.

“אתמול קראתי 150 מילים לדקה והיום, כבר בקורס, קראתי 250? ובימים שעברו מהקורס העליתי את מהירות הקריאה עד ל-450 מילים בדקה? כן, אבל לא קראתי עדיין 1000 מילים בדקה!”

התחושה המתלווה לכך היא של כישלון, של תיסכול.

אך הרי קראת כבר 500 מילים בדקה לעומת ה-150 ההתחלתיים, פי שלושה בימים ספורים, “אבל…”

כן, כי האויב של הטוב, הרי, הוא הטוב ביותר.

מתיה ריקאר, הדוקטור לכימיה שהפך לנזיר בודהיסטי ואשר הוגדר, בתום מחקר מדעי על השפעת המדיטציה על המוח, כ”אדם המאושר ביותר בעולם”, אמר בהרצאה שהתקיימה בארץ :” · אימון של המחשבה דורש התמסרות ואימון. זה בדיוק כמו ללמוד פסנתר: בהתחלה אתה רק מוציא כמה תווים, אך יום אחד תוכל לנגן מוצארט. אך זה אבסורדי לחשוב שתוכל לנגן מוצארט ללא אימון. מוזר שדווקא בתחום הזה אנשים רוצים פיתרון בזק.”

ואכן, לא היינו חולמים לעבור טסט בשיעור נהיגה ראשון, או לנצח ב”טור דה פראנס” בפעם הראשונה שעלינו על אופניים, אך משום מה, כשמדובר בלאמן את המוח שלנו לקריאה מהירה, או אפילו לקריאה צילומית – פרויקט שאפתני ביותר בכל רמת מידה – אנו אמורים להצליח מיד ואם זה לא קורה, אנו מוכנים להכריז על כישלון.

על המנגנונים אשר מונעים מאתנו את השינויים כבר דיברנו במאמרים קודמים, אך הפעם הייתי רוצה לשים את הדגש על ההיבט הזה של בניית ההצלחה:

היכולת לחגוג כל צעד וכל הישג קטן.

החיים הם מה שנדגיש לעצמנו מכל מה שקורה. אנו יכולים לשים את הדגש על כל מה שאין לנו שולא השגנו – ובתור בת לאמא פולניה, אני אישית מומחית בכך – או להיזכר לרגע בנקודת הפתיחה שלנו, היכן היינו כשרק התחלנו את התהליך.

זה יאפשר לנו לראות גם את הצעדים שכבר עשינו, את ההתקדמות וההישגים שכבר רכשנו ו… לשמוח!

אסור להפחית בחשיבות ההדגשה הזאת, זה יכול לשנות לגמרי את התחושה שלנו ולפתוח בפנינו עוד אפשרויות.

לא הכל או לא כלום, אם כן, אלא

מה כן, צעד אחר צעד, להדגיש את ההישגים צעד אחר צעד עד להצלחה.