מה גורם לנו לדחות דברים?

אני בטוחה שזה קרה גם לך ולא פעם אחת.
יש משהו שאנחנו רוצים,
רוצים שיקרה, רוצים שיהיה לנו, רוצים להיות.
ובשביל שנשיג את אותו הדבר – שוב, הן אם מדובר
בדבר פיזי או ברכישת יכולת, או בלשנות משהו
אנחנו יודעים את זה, אפילו מסכימים לזה,
מחליטים שזה מה שנעשה ו…

אבל…
ממחר,
עוד כמה ימים…
כש…
וזהו. זה נשאר שם. משום מה אנחנו לא מגיעים
לעשות את מה שצריך כדי שזה יקרה.

למה?
איך קורה שאנחנו הופכים להיות ה”חבלנים” של עצמנו?
איך זה שאנחנו אלה שמונעים מעצמנו להשיג את מה
שכל כך רצינו?
על כמה דברים שבאמת רצינו ויתרנו כי לא מצאנו את הכוח
פשוט לעשות את מה שצריך לעשות?
ואיך הרגשנו כשזה קרה?

טוב, טוב, לא רציתי לגרום לכם להרגיש רע עם עצמכם.
כי מה שתיארתי כאן למעלה הוא חלק מהחיים שלנו.
וגם אלה שמצליחים לעשות דבר אחד, מוצאים את עצמם
לפני אותה התופעה ואותה ההרגשה בתחומים אחרים.

אהה, הינה, אז יש פה רמז.
מה עשה את ההבדל? מדוע בתחום אחד הם כן פעלו
ובתחום אחר פגשו את ה’חבלן’, ה’דחיין’ או איך שתרצו
לקרוא לאותו החלק בנו שמסרב לשתף פעולה?

אופס, רמז שני.
אז מה היה הרמז הראשון?
זה שיש תחומים שבהם קל לנו יותר לפעול
ויש “טריטוריות רגישות”, מקומות שאנחנו נמנעים
מלגעת בהם.
נקרא לזה “מה שגורם לי פחות אי נוחות“.
ולא, זה לא מודע בדרך כלל
(אלא אם אתם מתאמנים במודעות עצמית והתבוננות עצמית
כבר שנים רבות)

המנגנונים החזקים שיש לנו במוח ואשר עושים הכול כדי
שנתרחק מכל מה שאינו מוכר ו/או יכול לגרום לנו אי נוחות
ועוגמת נפש – זה שמהווה שחקן מרכזי בכל תהליך שינוי
ושאתם יכולים לקרוא עליו במאמר הזה שכתבתי כאן
ואשר מכונה “השומר” –
הם הרבה יותר עוצמתיים מכפי שאנו חושבים.

ה”שומר” מכיר את כל ה”כפתורים” שלנו ולוחץ בדיוק
על זה שצריך כדי למנוע מהתהליך לקרות.
האם ה”שומר” הוא רע? לא, הוא פשוט חלק הישרדותי
שחושב שעליו להגן עלינו מפני צרה לא מוכרת
והוא לא שואל את דעתנו על זה (ואכן המחשבה
הלוגית ממש אינה משתתפת בתהליך הזה),
הכול קורה מתחת לפני השטח.
משהו בשינוי הזה “הפחיד” אותנו והפעיל את
מנגנוני ההגנה שלנו.

מה הפחיד אותנו? כי ברור הרי שהדברים שאנו רוצים
בדרך כלל לא מסכנים את חיינו.
יכול להיות מאד מעניין להתבונן ולחקור את זה.
לפעמים מה שמפחיד אותנו זו פשוט העובדה שכבר
לא נסבול כמו קודם….
זה תמיד מדהים אותי להיווכח כמה אנו דבקים בסבל שלנו,
יותר מבכל דבר אחר.

אז אם לסכם את החלק הראשון הזה,
אנחנו לא עושים את הדברים שאנו רוצים כי חלק בנו
פשוט חושש ממה שהשינוי יעשה לחיינו. ושוב, אין טעם
לחפש פה את ההיגיון. זה לא הגיוני.

ומה הרמז השני?
הרמז השני מתייחס בדיוק לכך שיש בנו חלקים שונים.
שיש בנו חלק שרוצה לעשות, וחלק אחר שאין לו
כל עניין בכך.
שיש בנו חלק שמחפש בשמחה הרפתקאות חדשות,
עולמות חדשים אותם לכבוש,
וחלק אחר שרק רוצה שהכול ימשיך בדיוק כפי שהוא
עכשיו, שלא ישתנה כלום.

מי מנצח?
שאלה טובה. בדרך כלל החזק יותר באותו הרגע.

אז מה עושים?
מילת המפתח הכללית היא מודעות.
המודעות היא זו שתציף אל פני השטח את ריבוי
החלקים, את המנגנונים השונים שפועלים באופן אוטומטי.
עצם המודעות להם מפחיתה בכוחם.
אך בינתיים, עד שנהיה מודעים, אנחנו צריכים לחפש עזרה.
אנחנו צריכים בני ברית, או מסילה, או מערכים תומכים.
כל דבר שיוכל לתת כוח, ולו רגעי, לאותו החלק בנו שרוצה.

לפעמים הרי מספיקה הדחיפה הראשונית הזאת כדי שאחר
כך כבר נמשיך לבד.
“מי שמתחיל הוא כבר בחצי העבודה” – גורס פתגם עממי
איטלקי. אני מניחה שהתכוונו בדיוק לזה.
אז מה שצריך זה מישהו או משהו שייתן לנו את הדחיפה
הראשונית הזאת, ייתן כוח רגעי שיכריע את הכף.

לפעמים זה יכול אפילו להיות מאמר כזה. מה אתם אומרים?
או מבצע. או הנחה. או הזמנה.
בקיצור, איך אוכל לעזור לכם להתחיל לשדרג את המוח שלכם,
לקרוא מהר, לזכור, לשלוף….

קראו על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי