“תגידי, קריאה מהירה זה בכלל אפשרי?”

“שלום, אני מדבר עם שולמית? שלום שולמית, הגעתי אלייך כי חיפשתי קריאה מהירה באינטרנט. רציתי לדעת קצת איך זה עובד מה שאת מציעה. מה, זה באמת אפשרי לקרוא ספר בשעה??? וגם מבינים???”

 שלום, אני שולמית, וכך מתחילות רוב השיחות שמגיעות אלי למשרד מזה 8 שנים. אנשים רבים מחפשים את הדרך לקרוא מהר יותר. לכל אחד סיבתו שלו: האחד כי הוא סטודנט והוא קורס תחת עומס החומרים שצריך לקרוא למבחנים, השני כי הוא צריך לקרוא הרבה במסגרת המקצוע שלו, השלישי רוצה להתעדכן מקצועית והוא פשוט לא מגיע לזה.

בתור בעלת עסק קטן גם אני מכירה את המציאות הזאת: יש את מה שאתה עוסק בו ויש את כל מה שמסביב לזה. יש את המקצוע שלך ויש את מה שקשור לניהול העסק. ומה שקשור לניהול העסק תמיד גוזל כל כך הרבה זמן, יש תמיד כל כך הרבה דברים דחופים שדורשים מענה, עד שכל מה שקשור להעשרה, לחומרים מקצועיים, להתעדכן במה שחדש, כל זה נדחק, במקרה הטוב, לרשימת הדברים שנרצה לעשות “כשיהיה לנו זמן”. כי צריך גם להגיד: רוב החומרים האלה הם חומרים כתובים, ולא תמיד בשפת האם שלנו – זה דורש הרבה זמן, וזמן, הרי, אין לאף אחד…

 ואז שומעים שיש משהו שקוראים לו “קריאה מהירה” וזה נשמע כפיתרון טוב לבעיה הזאת. ומיד מתחילים הספקות: גם עכשיו אני צריך לקרוא כל פסקה 4 פעמים ואני עדיין לא מבין אותה. אז אם אקרא מהר יותר, בטח בכלל לא אבין…

אז זהו, שזה לא נכון. המשוואה של ‘לקרוא מהר = להבין פחות’ ממש לא נכונה!

 לא מזמן התפרסם מאמר בעיתון ”הארץ” שכותרתו הייתה: “אני טוב במתמטיקה, אבל בתת מודע“. “חוקרים מהאוניברסיטה העברית מדווחים השבוע כי מצאו שהלא מודע במוח האנושי מסוגל לבצע פעולות הדורשות מחשבה סדרתית, לרבות הבנת הנקרא ופתרון בעיות בחשבון.” למה מתייחס המחקר? לעובדה שאנו קולטים הרבה נתונים באופן מהיר מאד על ידי חלקים אחרים של המוח, אחרים מאלה שאנו משתמשים בהם כיום כדי להבין את הנקרא.

למען האמת, חוקרי מוח ומחקרים רבים מעידים היום כי המוח “מבין” כחצי שנייה לפני שאנו מודעים לכך, או לפני שאנו יודעים לומר מה הוא הבין.
חצי שנייה. קולטים? זה הרי זמן נצח במונחי מוח!

למען האמת, זה זמן נצח גם עבור ספורטאים מצטיינים. כמה שיאי עולם נשברו בשל שתי מאיות השנייה, זמן שאין לנו כל תפיסה מודעת שלו? אנשים מתאמנים שנים, יום אחר יום, כדי שיוכלו לשפר את התוצאה שלהם באותה מאית שנייה, שתי מאיות השנייה. ולפעמים, מאית השנייה היא כל מה שמבדיל בין מי שעומד על הפודיום הגבוה עם מדליית זהב על החזה שלו ולבין מי שנמצא מימינו, על פודיום נמוך יותר, עם מדליית כסף – והרי כולנו יודעים שיש הבדל עצום בין לזכות במדליית זהב או במדליית כסף. מי יזכור שמדובר בהבדל של מאית שנייה???
ואנחנו מדברים כאן על 50 מאיות שנייה, פי חמישים ממה שהכריע את המדליות!
ומה קורה בזמן הזה? בזמן שעובר בין הרגע שבו המוח הפנים ובין הרגע שאנו מסוגלים לספר לעצמנו מה הוא הבין?

קורה שאנחנו הולכים לאיבוד, המחשבה כבר נודדת למקום אחר, מדלגת מאסוציאציה לאסוציאציה. המוח שלנו רגיל בתקופה ההיסטורית הזאת לרצף גירויים מהיר מאד, לצורך לתת מענה מיידי למייל, לסמס, לסטטוס בפייסבוק, לצ’אט בסקייפ…
קורה שבזמן ה”מת” הזה, המוח שלנו כבר מתחיל לעסוק בדברים אחרים, ואם לא בדברים האחרים, אז הוא עוסק בהערכה העצמית שלנו, בזיכרון שלנו לגבי יכולת הקריאה שלנו, בעובדה שאני אף פעם לא קראתי מהר… ואז אני פתאום תופסת את עצמי וקולטת שבעצם לא הייתי עם הספר ועם מה שאני קוראת עכשיו. הנדידה והחזרה הזאת מהספר ואליו הם אחד מהגורמים העיקריים לחוסר היעילות של הקריאה שלנו.

דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה בשנת 2002 ומומחה לכלכלה התנהגותית, מסביר בספרו “לחשוב מהר ולאט”, אשר מסכם את כל מחקריו, על שתי המערכות שבמוח: את הטכנולוגיה הראשונה כהנמן מכנה “מערכת 1”. היא פועלת מאחורי הקלעים, לא מודעת, אוטומטית, והשימוש בה אינו דורש מאמץ ולרוב אינו בשליטה רצונית. מערכת 1 היא גם האחראית הבלעדית למה שאנחנו מכנים אינטואיציה. למעשה היא האינטואיציה. נוכל כבר לשייך את המערכת הזו לאותו החלק במוח שמבין עוד לפני שאנו מודעים לכך.

לטכנולוגיה השנייה כהנמן קורא “מערכת 2”. היא החשיבה המודעת, רצף המחשבות שזורם בראשנו. היא אטית מאוד ויכולה בכל רגע לבצע רק פעולה אחת, וגם אז דורשת שליטה ומאמץ. “למרות מגבלותיה, רק היא מסוגלת לעשות חישובים כמו 17 כפול 34, או לאלץ אותך לעשות משהו שלא לגמרי בא לך לעשות”, כהנמן אומר[1]. כהנמן טוען שאת רוב העבודה עושה מערכת מספר 1, זו האינטואיטיבית, אך “המילה האחרונה היא תמיד של מערכת מספר 2, שהיא ליניארית וש”הקצב שלה לא עולה בהרבה על קצב הדיבור”.

ועכשיו נשליך את התובנות האלה על עולם הקריאה:

יש לנו חלק במוח, מהיר, אינטואיטיבי, חלק שמזהה תבניות במהירות, שמקשר ביניהן. הוא קלט את הכתוב ועיבד אותו כשהוא מקשר אותו לכל מה שאנו כבר מכירים.
אבל אותנו לימדו לקרוא עם מערכת מספר 2, זו שמהירותה דומה למהירות הדיבור. וגם אמרו לנו להגות נכון את המילים, ולכן אנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו תוך כדי קריאה, חוזרים אחורה כדי לוודא שאכן הבנו את הכתוב.
זה כמו לנהוג במכונית עם רגל אחת על דוושת הגז ורגל שנייה על דוושת הברקסים וללחוץ על הדוושות בו זמנית. זה בלתי אפשרי.

 למען האמת, לכולנו יש התנסות של קריאה באיכות אחרת, מהירה יותר, יעילה יותר. זה קרה לנו בפעמים שבהן “נשאבנו” אל תוך ספר מעניין במיוחד ומצאנו את עצמנו קוראים בלי לחשוב על איך אנחנו קוראים, פשוט קוראים ונהנים, קוראים ומתעניינים. העולם מסביב נדם לפתע והיינו רק אנחנו והספר… זה קרה לנו גם ביום שלפני המבחן, כאשר נוכחנו בכך שכמות החומר שעלינו לקרוא עד מחר היא עדיין גדולה, ואז מצאנו בתוכנו יכולת של קשב, ריכוז, מיקוד, קריאה יעילה, כפי שלא מצאנו בכל הסמסטר…

אני יודעת שהמוח שלכם כבר חיפש את אותן חוויות,  אני יודעת שאמרתם לעצמכם “נכון, זה היה כך”.

ואם היינו יכולים לגרום ליכולת הזאת להיות ההרגל שלנו, הדרך בה אנו קוראים תמיד?

ואם היינו יכולים ללמד את עצמנו, בעזרת כמה כלים פשוטים, לנהל נכון את קליטת המידע שלנו?

תחשבו כמה זמן פנוי, כמה ידע, כמה חופש בידיעה שאתם יכולים לקרוא וללמוד בכל עת מהר וביעילות.

זה אפשרי.

לימדתי כבר יותר מ-1500 איש.

זה אפשרי.

זה לא קסם, זו תוצאה של רכישה של כמה כלים פשוטים ויישום שלהם תוך כדי תרגול.

וכמו שאמר האיש החכם ליאונרדו דה וינצי’: “מה שקשה עושים, מה שבלתי אפשרי דורש יותר זמן”.

בהצלחה,

שולמית