מאמרים

מילות הקסם שעוזרות לנו להצליח בקריאה מהירה ובכלל

לכולנו יש כישלונות, כולנו לא מצליחים לפעמים. זאת עובדה.

כולנו עברנו רגעים שבהם לא עמדנו בציפיות של אחרים, אך בעיקר בציפיות שלנו כלפי עצמנו
וכולנו מתמודדים עם תחושת התסכול שיש לנו כשאנחנו לא מצליחים לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו. 
מה לעשות, אנחנו לא מושלמים.

אצל רבים מאתנו הכישלונות האלה מובילים להלקאה עצמית ולירידה בתחושת הערך העצמית,
בביטחון העצמי.
אני זוכרת שאחרי פרידה שהייתה לי מבן זוג, אתו הייתי חמש שנים, נוצר גרעין של חוסר אמונה
באפשרות עצמה של מערכת יחסים. ואכן, מערכות היחסים שבאו אחרי כן הלכו והתקצרו וכל פרידה נוספת
כאילו “אשררה” לי שבאמת אין סיכוי למערכות היחסים והמציאות, שלא אחרה להתאים עצמה למחשבות שלי,
הייתה שלמשך שלוש שנים לא רציתי יותר להיכנס למערכת יחסים.

ארגיע מיד ואומר שאני נשואה כבר 20 שנה ושלמזלי הגדול העבודה המתמדת שאני עושה כדי להתפתח,
להשתנות ולחיות טוב יותר הצליחה להזיז אותי מהמקום הפנימי הזה אל עבר מקום הרבה יותר טוב.

האם אני מדברת כאן על מערכות יחסים? כן, אבל לא רק. התהליך הזה נכון לגבי כל דבר שבו אנחנו צריכים להראות את היכולות שלנו, למשל בלימודים או בעבודה, בוודאי כשאנו רוצים ללמוד קריאה מהירה.

להיכשל במטרה

אני צריכה לעבור מבחן. בשל סיבות רבות ושונות, שחלקן נעוצות בכך שלא הבנתי את חומר הלימוד,
או היה יותר מידי חומר ופחות מידי זמן, או שיש לי חרדת בחינות, או שפשוט התעצלתי ללמוד
והעדפתי לבלות עם חברים…
תהא הסיבה אשר תהיה, נכשלתי במבחן, ובלי שום קשר לסיבה שהובילה לכך אני מרגישה עם זה רע,
מול העיניים שלי מתנוסס מספר או סימן שמעיד על חוסר היכולת שלי, אולי אפילו כתוב בדיו אדומה.
אני מרגישה “על הפנים”, מרגישה חסרת יכולת, מרגישה מתוסכלת ובעיקר, אני חוזה לעצמי עתיד שחור.

נכון שאני לא היחידה?

הקול הקטן והמעצבן שבפנים

נכון שלפעמים מספיק שנציב לעצמנו מטרה לעשות משימה כלשהי ואז נסיח
את דעתנו ולא נעמוד בה מכל סיבה שהיא, ומיד מתחיל הקול הפנימי הזה, עם טון הדיבור המעצבן הזה,
שאומר לנו: “את רואה? הנה, את פשוט לא מסוגלת, בחיים לא תצליחי”.

הקול הזה לא נשאר לבד, הוא בדרך כלל נופל כגרעין על קרקע פורייה, קרקע מדושנת היטב בכל כישלונות העבר
שלנו ומיד אנו מוצאים את עצמנו מדוכדכים וחסרי כל אנרגיה לעשייה.

אם כן, בפרפרזה על מה שאמר אלברט איינשטיין, איש חכם לכל הדעות: איננו יכולים לצפות לתוצאה שונה אם אנו ממשיכים לעשות את אותו הדבר.
כלומר: די! מספיק! עד כאן! לא עוד!
זו לא הדרך!

ומהי, אם כן, הדרך?

הדיבור הפנימי

הדרך בה אנו מדברים לעצמנו יוצרת השפעות. דבר זה מתועד כבר יותר ממאה שנים באופן מדעי. למשל,
ידוע שהדיבור הפנימי מלווה על ידי תנועות של שרירים באזור המכונֶה לרינקס,
תנועות הזהות למה שקורה כשאנו מדברים בקול.
לפני כעשרים שנה, חוקרי מוח השתמשו בfMRI כדי להיווכח בכך שאזור “ברוקה” במוח, זה שתמיד אקטיבי כשאנו מדברים בקול רם, פעיל באותה דרך גם בזמן דיבור פנימי.

מה זה אומר? שהגוף שלנו מתייחס לדיבור הפנימי בדיוק כפי שהוא מתייחס לדיבור בקול.
אז בואו לרגע נדמיין שאנו מדברים עם מישהו והוא אומר לנו דברים נוראים עלינו,
משרטט אותנו בקווים ממש לא מחמיאים. איך אנחנו מרגישים? סביר להניח שבמקרה הטוב אנחנו
פשוט עצבנים וכועסים. במקרה הרע, אנחנו מרגישים קטנים וחסרי תועלת.

האם זהו המצב הפנימי שבו אנחנו מרגישים מוכנים להתמודד עם האתגרים של חיינו, לפרוץ גבולות, ליזום, לשנות, להצליח? סביר להניח שלא. אז מה היתרון בלדבר עם עצמנו בצורה שמחלישה אותנו?

“לו היינו מדברים לחברים שלנו כפי שאנו מדברים לעצמנו, לא היו לנו חברים”

בשנת 1969, שני חוקרים הוכיחו כי הדיבור הפנימי השלילי מגביר את כמות הלחץ והחרדה.
אותו מחקר גילה גם שהאופטימיסטים, אלה שמדברים לעצמם בצורה חיובית ומאמינים בעצמם,
הם בעלי בריאות פיזית ופסיכולוגית טובה יותר מאשר לפסימיסטים שמדברים לעצמם באופן שלילי. דיבור פנימי שלילי מתמיד יכול ליצור מצב כרוני מתמיד של חוסר אמון בעצמנו ובאחרים, מה שמשפיע גם על מערכות היחסים שלנו.

אני מניחה שבשלב זה כולנו כבר מבינים עד כמה הדיבור הפנימי השלילי מזיק לנו.
אנחנו אמנם מבינים את זה ברמה השכלית אבל אנחנו גם רגילים כבר לגעור בעצמנו, לכעוס על עצמנו.

אז ברמה הפרקטית, מה עושים?

יצירת המרחק

במגזין Psychology Today של חודש יוני, הפסיכולוג איתן קרוס מספר על ניסוי שנעשה. כ-90 נשים וגברים התבקשו לתת הרצאה קצרה שבה הם יצטרכו לשכנע שהם ראויים לקבל את משרת החלומות שלהם.
היו להם רק 5 דקות להתכונן להרצאה. חצי מהם קיבלו את ההנחיה להשתמש בהרצאה רק בשמות גוף, “אני”, “עצמי”; החצי השני קיבל את ההנחיה להשתמש בשם הפרטי שלהם, “מארי”, “סטיב” וכו’.

התוצאות היו מדהימות. השימוש בשמות הגוף בעוד שמנסים למצוא משהו חיובי להגיד על עצמנו דרש הרבה יותר פעילות חשמלית במוח, כלומר אנרגיה, מהאנשים.

מה זה אומר? זה אומר שזה היה מתיש ודרש הרבה מאמץ.

הסיבה היא שכשאנו מדברים על עצמנו בגוף ראשון זה מתחבר לכל הפחדים שלנו, והפחדים האלה
נהפכים לאישיים גם אם בעצם הם לא ממש שלנו. זה אומר שהפחדים שלנו מצליחים להפחיד אותנו יותר ולכן הרבה יותר קשה לנו להתגבר עליהם.

לעומת זאת, האנשים שהתבקשו לדבר על עצמם בשימוש בשמם גילו רמות הרבה יותר נמוכות של פעילות חשמלית וגם תחושת החרדה פחתה ב… הרבה!

פינת התכלס

אז מה, שולמית, את בעצם אומרת לנו לדבר אל עצמנו בגוף שלישי? הרי במקומות אחרים מתייחסים
לזה כאל הפרעה נפשית!…

נכון.

אנחנו מדברים בעיקר על שיחות המוטיבציה שלנו עם עצמנו. מסתבר שיצירת המרחק עוזרת.
נוכל להשתמש בשם שלנו או בגוף שני כשאנו מדרבנים את עצמנו לפעולה.
למשל: “יאללה, שולמית, את יכולה לעשות את זה!”, “שולמית, תהיי מרוכזת!”, “שולמית, עוד קצת וגמרנו!”

(*כמובן, את השם שולמית תחליפו בשם שלכם J )

להשתמש בשלילי לטובת החיובי

אם כבר יש לנו נטייה לדבר באופן שלילי, אפשר להשתמש בשלילי לטובת החיובי. למשל: “תפסיקי עכשיו לבזבז זמן ובואי נתרכז במה שצריך לעשות!”, “הגיע הזמן להפסיק להתברבר ולהתחיל לעשות!” וכן הלאה.

כשאנו קובעים קביעות לגבי עצמנו, נצטרך להשתמש בפחות סימני קריאה ו
להתחיל להכניס יותר פסיקים ויותר מילים המרמזות על השהיה וספק ועל הצלחה עתידית.
למשל: “אני לא יודעת מתמטיקה, עדיין”, “אני לא מבינה שום דבר, אבל עכשיו אני אברר עם מישהו ואבין”. המטרה היא להשאיר פתח לכך שהמצב ישתנה בעתיד ולא לסגור אותו כקביעה מפחידה ומערערת.

באופן אידאלי, עדיף גם כאן לא להשתמש בגוף ראשון.

אז איך תיראה שיחת המוטיבציה הזאת?
“כרגע אני עדיין קוראת לאט ולא מספיקה את כל מה שאני צריכה. הבנתי שאפשר ללמוד את זה.
גם אם יש לי ספקות, ראיתי שאחרים הצליחו והיי, שולמית, את אדם אינטליגנטי מספיק, אם יסבירו לך נכון,
אין שום סיבה בעולם שגם את לא תצליחי ללמוד למבחנים בשליש מהזמן!”.

טון הדיבור, כמובן, משנה. את כל השיחה הזאת צריך לעשות בקול שישכנע אותנו, בקול אסרטיבי,
כזה שמזיז לפעולה. אבל על זה נרחיב במאמר אחר.

יאללה, אנחנו יכולים להצליח!

הנה מאמר שכתבתי על מה שגורם לדברים לקרות

קראו על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי