פתאום אני מקבלת הודעה
מצוות לינקדאין שמזמין אותי להשמיע את דעתי בפורום של מומחים.

אחרי שביררתי עם קבוצת מרצים שאני חלק ממנה, שזה משהו
אמיתי והגיוני, ואחרי שהרשיתי לחזה שלי להתנפח קצת בגאווה על כך שלינקדאין
מחשיב אותי כמומחית למשהו, ניגשתי לברר על מה אני מוזמנת לכתוב.

אחד הנושאים היה “איך לתווך שינוי לעובדים בארגון גדול”.

לכאורה, מה לי ולזה. אבל רק לכאורה, כי האמת היא שכל מה שאני
מלמדת קשור לתהליכי שינוי.

כדי להיות מסוגלים לקרוא מהר, צריך להיות מסוגלים לעשות שינוי,
ולא רק שינוי במהירות הקריאה.

בקורסים או בהרצאות שלי וגם בספר שלי, בחלק המוקדש להכרת המוח ואיך הוא תופס
את המציאות, אני מציעה משחק קטן. אני מראה לרגע מילה מוכרת, שהיא אפילו מנוקדת
ומבקשת לקרוא אותה בקול רם. זה קל, מובן מאליו ובנאלי. אין שם שום בעיה.

ואז אני מראה מילה שמצאתי בספר ושאין לה שום משמעות בשפה המדוברת.
גם היא מנוקדת למשעי. גם כאן אני מבקשת לקרוא בקול רם, ותמיד, אבל ממש תמיד,
יש רגע קטן של שקט שנובע ממבוכה.

לכאורה לא אמורה להיות שום בעיה לקרוא את המילה הזאת. באופן
טכני היא אפילו מנוקדת. אבל היות והמשמעות שלה לא מוכרת, יש רגע של מבוכה.
המוח לא יודע לענות לעצמו על השאלה ‘מה זה?’, ‘מה אני צריך לעשות?’.

זה לרוב לא מודע, זה לרוב אורך שניות ספורות, אבל זה תמיד שם. וכאן
אנחנו מדברים על מילה לא מוכרת וזהו, לא סיפור גדול. אז מה קורה כשאנו מגיעים
למקום לא מוכר, פוגשים אנשים לא מוכרים? ומה קורה כשאנו עומדים בפני תהליך חדש?
בדיוק אותו הדבר.

המוח שלנו לא אוהב דברים לא מוכרים. שמגיע גירוי, שאין לנו אפשרות להבין
מה הוא,
בחדרו של השומר שיושב בתלמוס (Thalamus), שנמצא במערכת הלימבית ומנטר כל גירוי שמגיע כדי לוודא שאין בו סכנה לחיינו, נדלקת “נורה אדומה”. “אני לא יודע מה זה” – הוא בטח אומר לעצמו – ולכן יש בזה סיכון פוטנציאלי. או אז נכנס לפעולה כפתור ה-FFF (Fight Flight Freeze) ואנחנו מגיבים באחת משלושת הדרכים האלה, כששטף הורמונים כמו קורטיזול, אדרנאלין ונוראדרנאלין מופרש לדם שלנו וגורם לנו להרגיש מתוחים.

כמה הזדמנויות כבר פספסנו ככה? בכמה מבחנים נכשלנו ולא בשל העובדה שלא ידענו את החומר?

ואגב, לפעמים הפחד משינוי גורם לנו לעשות דברים ממש קיצוניים. על סינדרום
“האשה המוכה” כבר שמעתם? ואם אתם אוהבים קולנוע, אז בסרט “חומות של תקווה”
יש דוגמה חזקה לאותו אסיר שיוצא לעולם אחרי הרבה שנים בכלא…

אז מה עושים? איך באמת מתווכים שינוי? איך מתווכים אותו קודם כל לעצמנו?

נתחיל מהפָּן הפיזי: קחו נשימה עמוקה.

החשש, החרדה, המתח, כולם נובעים מכימיה מסוימת (זוכרים את ההורמונים?)
והם מלווים בנשימה שטחית ומהירה. אז בואו קודם כל נשנה את הכימיה. תנשמו פעם,
פעמיים, שלוש. לעומק. באופן מודע. זה כבר ישנה קצת את המצב.

ונמשיך בפן הרגשי: חייכו.

מה, באמת? אני בחרדה ועלי לחייך? כן. כימיה זוכרים? נסו לחייך (חיוך אמיתי,
לא עווית על הפנים) ותוך כדי לחשוב על משהו שמפחיד אתכם. תוך שניות ספורות
או יימחק החיוך או שמה שהפחיד אתכם כבר לא מפחיד. נסו.

ולבסוף בפן השכלי: הסבירו לעצמכם מה קורה.

אני לא מתייחסת כאן למצבים שהם באמת מסכני חיים. אבל אם זה לא כך, אם זה, למשל,
שינוי פשוט בהרגלי הקריאה כי אתם מיישמים טכניקה של קריאה מהירה, הסבירו לעצמכם
מה קורה כאן. אחרי שנשמתם לעומק, אחרי שחייכתם, ספרו לעצמכם שאתם בסך הכו
ל מנסים משהו חדש, הזכירו לעצמכם מה המטרה שלכם, לשם מה אתם עושים את זה,
מה יהיה לכם בסוף התהליך ו… גשו למלאכה.

כדי להכיר את הקורסים שישפרו לכם את מהירות ואיכות הקריאה היכנסו למכללה שלי

קבלו עוד מידע על הקורס השלם לקריאה מהירה