ניהול הידע – על האפשרות לשפר את הזיכרון וניהול הידע במוח – שולמית אסיף

*המאמר פורסם במגזין “סטטוס”, גליון מאי 2010

הזיכרון, איך הוא עובד, איפה הוא נמצא, איך אפשר לדלות את הנתונים שתוכנו – נושא זה העסיק חכמים רבים במשך ההיסטוריה.

כ-600 שנה לפני הספירה הנוצרית, פרמנידס תפס את הזיכרון כמעין ערבוב של חושך ואור, חום וקור, אשר רק אם התנאים נותרים כפי שהיו בזמן הערבוב, הזיכרון יכול להיוותר בעינו.

במאה הרביעית לפני הספירה, אפלטון הציג את תיאורית לוח השעווה, תיאוריה שבחלקה תקפה עד היום. הרעיון המרכזי היה שחוויה נחרטת על גבי לוח השעווה ורק הזמן, השוחק את לוח השעווה, יכול לעמעם את הזיכרון.

בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, אריסטו היה הראשון שהכניס לנושא טרמינולוגיה מדעית יותר, אך הוא ייחס ללב את רוב התפקודים שאנו מייחסים היום למוח. תרומתו העיקרית של אריסטו הייתה שהדגיש את העובדה שזיכרון בנוי מאסוציאציה של תמונות ורעיונות.

את הרעיון הזה פיתח, במאה השנייה לספירה, גאלן, אשר חזר וטען כי הזיכרון שייך לרוח החייתית יותר, הנמוכה יותר באדם, ומיקם אותו בצידי המוח. רעיונותיו התקבלו על ידי הכנסייה והפכו לדוגמה. כתוצאה מכך, אף אחד לא ערער עליהם למשך 1500 שנים.

עם הזמן ופיתוח המכשירים אשר מאפשרים לראות את תוככי המוח (EEG, MRI) בזמן פעולה, ועם פיתוח מדע חקר המוח, נוצרו כמה הבנות נוספות אך עדיין, למרות כל המחקר והמומחים, אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו  אומרים: “אה, הראש שלי כבר לא מה שהיה פעם…”, או: “נו, איך קוראים לדבר הזה?!”.

רבים חוששים שהם “צריכים לזכור יותר מידי דברים”, אך מארק רוזנצוויג, מדען מקליפורניה שחקר במשך שנים תאי מוח בודדים, הצהיר כבר ב-1974 שגם אם במשך כל חיינו היינו מזינים את המוח כל יום בעשרה דברים שעלינו לזכור, בתום חיינו עדיין לא היינו מצליחים למלא יותר ממחצית תכולת המוח שלנו. הוא הדגיש שבעיות של זיכרון אינן נובעות מיכולתו של המוח, אלא בחוסר היכולת לנהל אותה.

מומחים לחקר המוח נוהגים למנות ארבעה שלבים לניהול הידע:

• שלב הקליטה
• שלב עיבוד המידע
• שלב אחסון המידע
• שלב דליית המידע

בואו, אם כן, נסקור ביחד כמה מהכללים אשר יכולים לעזור לנו לנהל טוב יותר את הזיכרון שלנו.

הכלל הראשון: קליטה אקטיבית של הנתונים

כמו בכל דבר אחר, גם כאן צריך לתחזק את ה”מכונה”. אם אנו רוצים שביצועי המוח שלנו יהיו טובים יותר, עלינו לדאוג לתחזוקתו:

• הכל מתחיל, כמו תמיד, מהנשימה: המוח הוא צרכן גדול של חמצן, זה הדלק שלו. כדאי, אם כן, לקחת מידי פעם נשימה עמוקה, רצוי ליד חלון פתוח.
• ואז מגיע תורה של התזונה: עלינו לדאוג לספק לעצמנו מספיק מינרלים וויטמינים, שהם האחראים על התזוזה המהירה של המידע בתאי העצב.
• מצב הזיכרון תלוי גם בפעילות גופנית אירובית. מחקרים הראו בבירור שמי שמקיים פעילות אירובית אקטיבית מצליח לשמר את יכולות המוח והקוגניציה שלו טוב יותר. לא חייבים להיות ספורטאים, אך תנועה, אפילו למשך זמן קצר, עוזרת מאד.
• באופן כללי, ניתן לתחזק את הערנות ולחדד את יכולת הקליטה שלנו על ידי שימוש בחושים שלנו. עלינו לגרות כל הזמן את החושים שלנו, את כל החושים שלנו וניתן לעשות זאת בפשטות! למשל, בזמן שאנו אוכלים, אנו יכולים להתעכב ולנסות לראות את הצבעים של המזון, להקשיב לצליל הנובע מהמגע של המזון המסוים עם השיניים, להתעכב על הריח, על הטעם ואפילו על המרקם.

איכות קליטת החומר תגדיר את יכולתנו בעתיד ליצור עימו מגע. ככל שאנו אקטיביים יותר בשלב קליטת החומר, כך יהיה לנו קל יותר לדלות אותו בעתיד.

תשומת הלב היא הכרחית לשם דלייה מהזיכרון של מידע בעתיד. כשאנו רוצים לזכור משהו, עלינו להתעכב עליו לרגע, לסמן לעצמנו דברים שיוכלו לעזור לנו בעתיד, צבעים, קולות, לחזור עליו. כשאנו פוגשים מישהו, חשוב להתבונן בו, לחזור על שמו, אולי לתת לו יד. זה יקל עלינו בעתיד לזכור את שמו. כך גם כאשר אנו מחנים את המכונית, או שמים את המפתחות בכניסה לבית וכו’.

• כאשר רוצים להתרכז, למשל כדי ליצור מצב פיסיולוגי נכון לקריאה מהירה, רצוי למנוע הסחות דעת. אם זה אפשרי, אם כן, עלינו להתרחק מהטלפון הנייד, מהמחשב ומכל אותם דברים אשר נוטים לשאוב את תשומת לבנו וליצור לעצמנו מרחב ניטרלי, בו אני יכולים להישאר עם המוח שלנו ועם מה שאנו מנסים לזכור.
  כדי לזכור משהו, רצוי לקשור בו רגש. את הדברים המודגשים רגשית אנו זוכרים טוב יותר. המנגנון הזה קשור למערכת הלימבית שלנו, להיפוקמפוס ולאמיגדלה. ד’ר רוני פז מהמחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון וויצמן כתב: “הזיכרונות שלנו ניתנים לזימון יותר בקלות כאשר הם קשורים לרגשות חזקים. … הניאו-קורטקס וההיפוקמפוס נמצאים במעין דיאלוג הכולל אותות הנעים מהניאו-קורטקס להיפוקמפוס וחזרה. אך כאשר המידע הזה קשור לרגש, האמיגדלה קופצת אל תוך התקשורת ומשפיעה על העברת האותות.”  (מתוך (Interface, Spring/Summer 2008.
  אם כן, אם ברצוננו לזכור משהו, אפילו מדובר במשהו שאינו רגשי בעליל, אנו יכולים להדגיש אותו לעצמנו רגשית על ידי כך שנציין לעצמנו מדוע אנו מתמודדים עם המידע הזה, איזה יתרון נשיג מרכישתו – ויש מי שאצלו הכיוון הזה עובד אף טוב יותר – להזכיר לעצמנו מה נפסיד אם המידע הזה לא יהיה ברשותנו. זה יעזור לנו להיות עם יותר תשומת לב למידע ולזכור אותו טוב יותר.

שלב שני: ארגון וקידוד מודע של הנתונים

המידע נקלט בנו דרך החושים שלנו: אנו רואים דברים, או שומעים, או מריחים, או נוגעים או טועמים. לאחר שהמידע נקלט, הוא צריך להיות מקודד על מנת שניתן יהיה לאחסנו במוחנו.

חשוב להדגיש שהמוח שלנו נוטה באופן טבעי לחלוטין לקודד את המידע. המוח שלנו קולט את המידע ובעזרת פעולה של סינון, סיווג והשוואה משייך אותו ל”תיקייה” מסוימת במוח שלנו ומבדיל אותו ממידע אחר. המידע מאורגן למעשה במעין רשת, כמו לוח השחמט, כשכל נתון דומה מתאגד לשאר המידע האגור כבר במוח.

כאשר אנו קולטים את המידע, אנו צריכים להיות מודעים לכך שנרצה להשתמש בו בעתיד. איך עושים זאת?

כמו במחשב שלנו, אנו מחליטים מראש מה יהיו שמות המסמכים, התיקיות ותיקיות העל בהם נתייק את המסמכים במוח. אלה הן מילות המפתח או התגיות.

אותו התהליך תקף לגבי כל מסד נתונים שאנו רוצים לאחסן בזיכרון, שכן עבור המוח שלנו אין כל הבדל אם מדובר במילים, תמונות, מספרים, חפצים או אנשים. אנו פשוט צריכים להגיד לעצמנו היכן “נתייק” את המידע הזה במוח.

שימוש רצוני באסוציאציה: המוח שלנו נוטה, כפי שאמרנו, להשוות ולאחד. אנו יכולים לחבר באופן רצוני את פריט המידע שאנו רוצים לזכור עם פריט מידע אחר שהוא תדיר ונגיש לנו. זו יכולה להיות מילה, אך גם שיר או תמונה או מספר.

• מכיוון שאנו זוכרים דברים שמעניינים אותנו, אנו יכולים ליצור לעצמנו את ההדגשה על ידי קישורו לנושא שאנו אוהבים ושאנו מכירים היטב
• שימוש בחושים: ככל שיותר חושים מעורבים בתהליך, כך יהיה לנו יותר קל לדלות את המידע בעתיד.

שלב שלישי: אחסון המידע

הזיכרון מאוחסן באופן אוטומאטי במוח שלנו, ולכן השלב הזה אינו דורש מילים רבות. מידי פעם אנו יכולים “לוודא” שהוא שם, שכן ככל שנשתמש באותו ה”שביל” במוח המוביל לזיכרון הספציפי, כך הוא יהפוך לדרך טבעית וזמינה יותר.

גם כאן עלינו לשים דגש על התחזוקה של המוח על ידי שמירה על התנאים הבסיסיים ועל תחזוק של מוח אקטיבי.

רגע האמת: דליית המידע מהזיכרון. שלב רביעי.

איכות השליפה תלויה באיכות העיבוד. אם השתמשנו בהקשרים רצוניים, הדלייה תעבור דרך השימוש בהקשרים אלה. כמו בחיפוש במנועי החיפוש במוח, גם כאן נצטרך לספק למוח מילות מפתח, תגיות. אם אנו יודעים היכן אחסנו את המידע, באיזו תיקיה, אזכור התיקייה יביא עימו את כל תכניה.

רבים מאתנו התנסו בוודאי שכאשר הם יוצאים מסרט או הרצאה, לשאלה: “מה היה שם?” קשה לתת תשובה.

אך ברגע שאנו מוצאים פריט מידע מסוים ומתחילים לדבר עליו, שאר המידע פשוט יוצא מאליו. אך לשם כך נדרש מצב בסיסי: רוגע!

אין כל טעם להתענות ולהתאמץ לזכור, זה אך יוסיף לחץ וימנע מהמוח שלנו לספק לנו את התשובה. צריך פשוט להירגע ולספק למוח נתונים שיאפשרו לו לאתר את המידע. חשוב כאן להדגיש שהנתונים שאנו מספקים אינם רק מילים: ככל שנערב יותר חושים, כך המוח יוכל לשחזר את הזיכרון.

אם אני לא מצליחה, אם כן, למצוא את שם האדם המסוים, אני יכולה לנסות לחוות מחדש כמה חוויות משותפות: איך הוא היה נראה, מה הוא לבש, איזו מוזיקה הייתה ברקע, אילו ריחות, טמפרטורה וכו’. כאשר ננהג כך, השם יעלה מאליו.

יכול להיות מועיל לשחזר את הזיכרון באותו הקשר בו הוא קרה, למשל לשבת באותו חדר בו התקיימה הפגישה כדי לשחזר אותה. בטכניקה הזו משתמשים כאשר רוצים לשחזר פשעים, למשל: מביאים את הנאשם או העד לאותו מקום בו התרחש המקרה כדי לרענן את זכרונו.

הדלייה, אם כן, קשורה ברוגע ואספקת נקודות התייחסות. שהמוח שלנו ילמד שאנו רוצים לתקשר עימו בצורה כזאת, הוא יתחיל לעשות זאת באופן טבעי וסדיר.

ולא אוכל אלא לסיים במשפט של איש חכם מאד:

“למידה ללא תשוקה מקלקלת את הזיכרון, ושום-דבר ממה שנספג בו אינו נשמר”.   – ליאונרדו דה וינצ’י

שולמית אסיף

מעבירה קורסים לניהול הידע וקריאה תלת מימדית.