מסע התגלית האמיתי | שולמית אסיף

‘מסע התגלית האמיתי אינו כרוך בלגלות יבשות חדשות, אלא בלראות בעיניים חדשות’ / מרסל פרוסט

בתגובה לכל גירוי המגיע אליו, המוח שלנו שואל את עצמו כל הזמן שתי שאלות: ‘מה זה?’, ‘מה אני צריך לעשות?’. כששמעתי את זה ממורי בפעם הראשונה, ניסיתי לעקוב אחר התהליך ואכן גיליתי שהשאלות האלה, גם אם הן מתרחשות במהירות עצומה, מופיעות תמיד. כאשר המוח שלי מזהה משהו אשר נראה לו מוכר (בהשוואה לנתונים הקיימים בו), אני מרגישה בנוח יחסית, כלומר, אני יודעת מה מצופה ממני ואיך אני אמורה להגיב בסיטואציה הזאת. כאשר מדובר במשהו שאינו מוכר לי כלל, יש רגע של מבוכה שבו אני לא יודעת מה עלי באמת לעשות.

כשחקרתי את התופעה הזאת ראיתי עד כמה היא מקיפה וגורפת. גיליתי כמה אנו, בני האדם, חוששים מכל מה שאנו לא מזהים כמוכר, לפעמים עד כדי שיתוק וויתור. אותה התופעה, למשל, באה לידי ביטוי בסטטיסטיקה האכזרית של אסירים לשעבר: אדם נמצא בכלא למשך שנים רבות, משתחרר סוף, סוף ואז, עושה פשע קטן כלשהו בכדי לחזור שוב להיות אל בין כותלי הכלא. (דוגמה נהדרת לכך נמצאת בסרט ‘חומות של תקווה’).

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע? מדוע האסיר שיצא לחופשי מעדיף לחזור לכלא? והתשובה היא: כי הוא, אנחנו, מגדירים עצמנו לפי מה שמוכר לנו וידוע. מה שלא ידוע מפחיד ומרתיע.

הפחד מפני המלא מוכר מונע מאתנו, לפעמים, להתנסות בדברים חדשים ולרכוש לעצמנו יכולות חדשות. יש בנו חלק, ‘השומר’ שלנו (שעליו ארחיב באחד המאמרים הבאים), אשר דואג להשאיר אותנו במסגרת ההרגלים הישנים שלנו. דרכיו של השומר שונות ומגוונות, אך זה בדרך כלל עובד עם משפטים כמו: ‘בשביל מה אתה צריך את זה?’, או ‘אין סיכוי שזה יעבוד!’ ובמקרה שלנו הישראלים, גם עם: ‘בטח סתם עובדים עלייך ותצא פרייר’. אני פוגשת את הגישה הזאת לעיתים קרובות גם בין המתעניינים והמשתתפים בקורסים של הקריאה התלת מימדית, כשאני אומרת להם שהם יכולים לקרוא בקריאה מהירה עד פי 10 מזו שהם רגילים לה, או כאשר ההתנסות הראשונה אינה דומה באופייה למה שהם מכירים בקריאה רגילה.

האם נגזר עלינו לא להצליח אף פעם לקרוא בקריאה מהירה פי 10? מה ניתן אם כך לעשות?

לפני שאנו משתכנעים כליל בנכונות הצהרתו של השומר, אנו יכולים לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: כמה מהדברים שאנו איננו יכולים לעשות היום נעשו כבר על ידי אנשים אחרים? השאלה תוכל להראות לנו בפשטות שהעובדה שיכולת זו או אחרת אינה ברשותנו, אינה מוכיחה דבר על אמיתותה, על האפשרות להשתמש בה. כי אם גם אדם אחד בלבד הצליח לעשות משהו, הרי זה אומר שהיכולת הזאת היא בגדר יכולת של האורגניזם האנושי! ההבדל בינינו ובין אותו אדם, כנראה, נעוץ במחיר שאנו מוכנים לשלם בכדי לרכוש לעצמנו את היכולת הזאת, בכמות המאמץ והזמן שאנו מוכנים להשקיע. אך הדבר העיקרי עליו נצטרך לוותר הוא השכנוע המגביל, אותו הקול הפנימי שאומר לנו: ‘בשביל מה אתה צריך את זה?!’, כלומר, לוותר על הפחד מפני הלא נודע וכל מה שכרוך בו.

את אותם אלה אשר מתמזל מזלי להדריך וללמד קריאה מהירה, אני תמיד מזמינה להתבונן במתנה הנפלאה שניתנה לנו משמיים ואשר מדגימה לנו בדיוק מה צריך לעשות כשאנו מתעמתים עם משהו חדש לנו: הצעד. האם אי פעם עצרתם להתבונן כיצד מתרחש צעד? כן, כן, ממש צעד פיזי, זה שאנו עושים כמוהו מאות, אם לא אלפים ביום.

נניח שהחלטתי שאני רוצה לזוז ממקום א’ למקום ב’. אולי כי הייתה לי מטרה, אולי כי סתם שעמם לי במקום א’, כבר ראיתי את כל מה שניתן לראות שם. הדבר הראשון שמתבקש ממני זה, ראו זה פלא, לוותר על הנוחות והיציבות של עמידתי במקום א’. אני צריכה להתחיל להעביר את שיווי המשקל קדימה על רגל אחת, וזה כבר הרבה פחות יציב. אך, שוד ושבר, בכדי שאוכל לעשות את הצעד, עלי לוותר כליל על שיווי המשקל שלי ולהרים רגל אחת באוויר. נכון, זה לא יציב, מספיקה מכה קטנה בכדי שאפול ולא אשלים את הצעד, אך דבר אחד ברור: אם ברצוני לעשות את הצעד, עלי לסמוך על שיווי המשקל הרעוע של רגלי האחת. ואז קורה נס: רגלי השנייה מגיעה ליעדה החדש ומוצאת יציבות חדשה ונפלאה!

דימוי נפלא אשר יכול לעזור לנו להבין מהי הדרך הנכונה להתקדם בטריטוריות בלתי מוכרות לנו בחיים, היא זו של מטפס ההרים. בחבורת מטפסי ההרים יש תמיד מישהו שהוא הראשון, המוביל. ההר אינו מוכר והדרך אל הפסגה אינה בטוחה. בכליו יש למוביל חבל, יתדות ותופסנים (‘שאקלים’). לפעמים הוא מוצא עצמו בתנוחות בלתי אפשריות בעליל, כשכל משקלו נשען על כוחן של קצות אצבעותיו הנתלות מזיז בהר. כשהוא מצליח למצוא לעצמו רגע של יציבות יחסית, מטפס ההרים תוקע בהר יתד. אל היתד הוא יקשור את החבל ויחבר את החבל בעזרת התופסן לחגורתו, כך שיהיה מאובטח. אין אפשרות להבטיח למטפס ההרים שלא ייפול. אך היתדות שהצליח לתקוע בהר והמטפסים שאחריו, אשר נשענים על אותן יתדות, הם אלה שיבטיחו שאם ייפול, יוכל להישען על היתד האחרונה שקבע בהר, ולכן לא ייפול עד למטה.

מהו הנמשל? אם אנו רוצים ללמוד לקרוא בקריאה מהירה יותר מזו שאנו רגילים לה, בהתחשב בכך שאנו איננו מכירים את הטריטוריה של היכולת החדשה (ולכן חוששים), עלינו להתקדם צעד אחרי צעד ולקבוע לעצמנו נקודות התייחסות אשר נותנות לנו להרגיש בנוח ביחס לתהליך. ללמוד כיצד פועל המוח, למשל, יכול לעזור לנו לפוגג את החששות ברמה האינטלקטואלית, כאשר נבין שמה שאנו מנסים לעשות כאן הוא בהחלט בגדר היכולות הרגילות של המוח שלנו. בשלב השני, עלינו לחגוג כל הישג קטן ולהדגיש לעצמנו את הצעד שכבר עשינו בכיוון המטרה. ועל המטרה, הרי, כבר דיברנו במאמר הקודם…

בהצלחה!