נפלאות התבונה – ללמד ילדים ללמוד אחרת

כשהייתי קטנה אובחנתי כמחוננת. הייתי אחת מאותם ילדים שמשתעממים בשיעור, אבל אז עוד לא קראו לזה הפרעת קשב. אמא שלי אומרת שהציעו לה כמה וכמה פעמים להקפיץ אותי כיתה אבל מתוך רצון לשמר את חיי החברה שלי, היא סרבה. אז ביליתי הרבה במסדרונות בית הספר כשהיו שיעורים שאת החומר הנלמד בהם ידעתי כבר.

הייתי חביבתם של המורים ובכל הטכסים, המשלחות הייצוגיות והצגות סוף השנה בבית הספר היסודי מלאתי תפקידים ראשיים. אבל ילדים לא אוהבים חכמולוגים ובגיל 9 חוויתי חרם. מצאתי את עצמי בפינה של חצר בית הספר ומולי הפרצופים של אותם הילדים אתם למדתי מהגן, מפנים כלפי אצבע, מנדים אותי.

אז אמא ביקשה מהמורה שלא תתן לי תפקידים ראשיים.

וכך גדלתי כששאיפתי הגדולה ביותר היא “להיות כמו כולם”, להיות חביבת כולם. כל כך התאמצתי לא להיות שונה, שכאשר הצלחתי לקבל את ה-6 הראשון שלי בפיזיקה, ממש שמחתי, עד כמה שזה נשמע אבסורדי.

בבית הספר התיכון כבר הייתי מנוסה: מראש הורדתי את הסטנדרד וניסיתי לבלוט כמה שפחות. הצטרפתי גם אני לגינוי וללעג שהיו מנת חלקם של ה”חנונים”, אני השתדלתי בכל כוחי להיות “גזעית” (ככה קראו לזה פעם).

בזמני, האלטרנטיבות שעמדו בפני היו או להיות ממוצעת וחלק מהחברה, או להיות חנונית, חכמה ומבודדת חברתית. אני מניחה שהפחד הזה עדיין מלווה הורים לילדים מחוננים, אשר מחפשים את דרך האמצע.

לפני 16 שנה פגשתי איש ששינה את חיי, שלימד אותי מחדש את חוקי המשחק, שעזר לי לא לפחד מהיכולות אלא לפתח אותן, יחד עם פיתוח היכולות החברתיות הוא, פטריציו פאולטי שמו, לימד אותי איך פועלת התפיסה, איך אנחנו יכולים לפתח את היכולות שלנו ועדיין, להיות אנשים שמחים, אמיצים ומעורים בחברה. לפני כ-6 שנים, הפכתי את המחקר האישי שלי גם לעיסוק. הבנתי שהייעוד שלי הוא להגיע לאנשים ולהגיד להם שהם יכולים יותר וגם להראות להם איך, אם אפשר.

מאז חודש ספטמבר התמזל מזלי ללמד בשני מרכזים של משרד החינוך לילדים מחוננים. אני מלמדת ילדים בכיתות ז’-ט’ קורס “קריאה תלת מימדית”, כלומר איך לקרוא מהר ולנהל את הידע. הקורס מלמד קריאה מהירה, קריאת על וקריאה צילומית, אך גם איך להציב מטרות, להבדיל עיקר מתפל, לתייק בזיכרון ולשלוף ממנו ואף למפות את הידע במפת חשיבה.

מדובר בחוויה מתקנת עבורי, אך גם עבור הילדים זוהי חוויה מרתקת ומלאה בתוצאות.

כאשר יצאנו לדרך, מדדנו את המהירות הממוצעת של הקריאה לכל אחד: כמה שורות הוא או היא יכולים לקרוא בדקה. המספרים נעו בין 15 שורות לדקה ועד ל-35. היום – ואנו מדברים רק על קריאה מהירה, עדיין לא על קריאה צילומית, הילדים האלה קוראים בין 50 ל-98 (!) שורות לדקה! וכן, הם מבינים את הנקרא טוב מאד.

מה שחשוב עבורי באותה מידה, אם לא יותר, זה שהם אוהבים לבוא לשיעור. הם ממש משתפים פעולה.

לרבים מהם יש הפרעות קשב, הם מדברים, זזים, מסיחים את דעתם. אבל גיליתי שכשמה שהם לומדים מעניין אותם, שכאשר הם מרגישים מעורבים, כשהם מבינים מה הם מנסים לעשות וכשהם מבינים את היתרון שיכול להיות להם מכך, הם משתפים פעולה להפליא. המתודולוגיה בה אני משתמשת ללימוד הוכיחה את עצמה כמתאימה להם מאד.

ועל איזו מתודולוגיה מדובר?

כשאנו יוצאים לדרך, בשיעור הראשון, אנו קודם כל משחקים כמה משחקים אשר מיד ממחישים לנו את נפלאות התפיסה של המוח שלנו, אנו מפריכים כמה פרדיגמות אודות הדרך בה אנו מבינים ותופסים דברים ויוצרים כך עבור הילדים נקודות התייחסות חדשות, אשר ישמשו אותם לאורך מסלול השיפור.

כאשר אנו לומדים את מבנה המוח, הילדים מבינים את חשיבותו של הרגש בתהליך הלימוד. זוהי גם הסיבה שהלימוד הוא מהנה, שאפשר לצחוק, שלהיות רציני לא מחייב להיות חמור סבר. הם גם מבינים את היתרון של שילוב שתי ההמיספרות של המוח בתהליך, זו השמאלית הלוגית, אנליטית, השוואתית וזו הימנית שהיא יותר יצירתית, רגשית, מוטורית ומחפשת את התמונה שלמה.

הילדים לומדים את הטכניקות עצמן, אך בו זמנית, הם מטפחים את הגישה הפנימית הנדרשת כדי ליצור שינוי. את כוחו של הדיבור הפנימי, את השפה הפרו-אקטיבית, את היכולת ליצור מוטיבציה עצמית, את היכולת להירגע.

הכלים האלה, בשילוב עם היכולת לעבוד עם המחשבה העמוקה שלהם, האינטואיטיבית, ישמשו אותם בחיים גם מעבר לספרים, ליכולת לקרוא מהר, ועל כך שמחתי.

אין לחשוש מלטפח את יכולותיו של  הילד המחונן, מכך שהוא יהיה “חכם מידי”. צריך לספק לו כלים שיאפשרו לו להשתמש באינטליגנציה שלו בחשיבה רחבה, ביכולת עשייה ובו זמנית, צריך לחזק גם את האינטליגנציה הרגשית שלו, את יכולתו לנהל את הרגשות שלו ותוך מתן כלים טובים יותר לתקשורת.

בענווה, אני מקווה שהקורס של הקריאה התלת מימדית פותח צוהר ליכולות כאלה.