העין ותפיסת המציאות

“העין רואה רק את שהמוח מוכן להבין” – אמר הפילוסוף וחתן פרס נובל הצרפתי בן המאה ה-19 אנרי ברגסון.

הרבה לפניו, בשנת 390 לפנה”ס לערך, הפילוסוף אפלטון, מזועזע מהריגתו של מורו החכם סוקרטס, מספר בספרו “המדינה” את משל המערה המפורסם שלו (אני ממליצה מאד לקרוא קטעים מתוך הטקסט המקורי) .”תארי לעצמך אנשים שחיים במערה  מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.” (על פי הגרסה של יוסטיין גורדר, בספרו “עולמה של סופי”, עמ’ 81-82)

אפלטון מחלק את המציאות לשנים: עולם החושים ועולם האידיאות. הוא טוען שהעולם האמיתי, הממשי, בר הקיימא הוא עולם האידיאות, ואנו – בני האדם יכולים להגיע אליו באמצעות התבונה. לעומת זאת בתחום עולם החושים ניתן להגיע לידיעה חלקית בלבד, זורמת ומשתנה, לא יציבה וממשית. המציאות, אם כן, לפי אפלטון, אינה קיימת, קיימת רק התפיסה שלנו של המציאות.

סוקרטס, מורו של אפלטון, טוען שאין דבר הקיים כשהוא לעצמו ולפיכך, למשל, הצבע אינו קיים בעין או באובייקט הפיזי, אלא מתהווה עבור התופס מתוך פגישת העיניים עם התנועה המתאימה עם האובייקט הפיזי.

רנה דקארט הפריד בין הגוף כמכונה והנפש ששולטת בגוף המכאני ונמצאת בבלוטת האצטרובל (מושב הנשמה). מי במוח מתבונן ומחליט מה יש בעולם החיצון? לפי דקארט,הכל תלוי במקום בו אתה שם עצמך סובייקטיבית.

העיניים שלנו אמנם ממוקמות בקדמת הראש, אך למרות זאת, כמו במשל המערה של אפלטון, המידע על מה שראינו אינו מגיע ישירות מהעין. כל עין מחוברת בנפרד דרך הרשתית על ידי עצבים אופטיים למרכזי עיבוד נתוני הראייה, כ-30 במספר. רק כ-20% מסיבי העצבים המגיעים לאזור הראיה הראשון בקורטקס מקורם ברשתית העין, ואילו שאר הסיבים מגיעים מאזורי ראיה “גבוהים” ומאזורים פריאטליים ופרה-פרונטליים. כלומר, לציפיות שלנו באשר למה נראה יש משקל גדול בהגדרת מה שנראה באמת.

העולם התלת-מימדי שאנו רואים נבנה במוח בעצם מתמונות דו-מימדיות וקטועות המגיעות מרשתית העין דרך התאלמוס לקורטקס הויזואלי. מסתבר כי המוח משלים את הפרטים החסרים או המטושטשים ויוצר תמונה עשירה של העולם, אותה אנו תופסים כ”אמיתית”, בהתבסס על אסוציאציות ותמונות השמורות בזיכרון.

לפי פרופ’ רפי מלאך, מהמחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון וויצמן, הראייה מתרחשת באופן אוטומאטי, אין לנו אפשרות לשלוט או להשפיע עליה. אין אפשרות לפעילות רציונאלית בזמן ראייה. באשליות האופטיות, למרות שאנו יודעים שכלית שיש שם משהו, אי אפשר להשפיע על מערכת הראייה ולגרום לה לראות אותם. זוהי הסיבה, למשל, שבקורס טייס מלמדים את הטייסים לא לסמוך על מראה עיניים אלא רק על המכשירים.

מי השולט אם כן במוח? המחקר מראה שאין כזה.

ד”ר עמוס אריאלי ממכון וויצמן למדע, מומחה בתפיסה חזותית, מסביר עוד על מבנה העין: כל החושים, או המידע החושי, הוא אומר, עובר בתלמוס. המוח מתואר כמערכת עוקבת של תחנות ממסר המתחילה בייצוג קבוע של האובייקט ומסתיימת בתגובה התנהגותית.

העין מפרקת את התמונה לפיקסלים ברשתית, כלומר למעשה אין תמונה שלמה, אבל הקשרים עם המוח (גנגליון) מעבירים רק את המידע על הפרשים של אור ומפרשים. בקורטקס במרכז הראייה, כל פעם שהתא פעיל (עצב) יש פולס מהיר. כשמסתכלים על קצב הפולסים, ממוצע הפעילות של תא בודד היא לא רציפה.

ישנם 30 אזורי ראייה במוח, אך כל אחד עוסק בתחום אחר. יש תאים שרואים רק קוים, אחרים צבעים, אזור שמזהה פרצופים וכו’. לכל תא יש תגובה קבועה לגירוי חושי מסוים. השונות במוח לגירוי תחושתי מופקת על ידי הדינאמיות של הפעילות העצמית במוח רגע לפני הגירוי ולכן, ניתן לחזות את התגובה! אז מה מביעה התנועה במוח ברגע שלפני הגירוי? האם ההקשר נמצא במוח ומתחבר עם הגירוי בתחנה הראשונה? נמצא שהפעילות העצמית במוח משנה את התגובה ההתנהגותית.

ד”ר אריאלי מדבר על הפוביאה (Fovea), אותו איבר הממוקם על גבי הרשתית ואמון על חדות הראייה, בה אנו משתמשים לקריאה. בפוביאה יש אברי חוש לצבע, ריכוז גבוה של עצבים וכלי דם עם צפיפות גבוהה, אך  גודלה הוא אך 2 מ”מ. אנו בעיקרון רואים במטושטש ורק בגלל תנודות העין אנו רואים את המציאות ממוקדת, יש 80 תנועות עין בשנייה. בכל רגע אנו רואים קטע קטן של מציאות והמוח מאפשר לנו לראות תמונה שלמה. אנחנו בעצם מסתכלים רק על נקודות קריטיות של תנועה והן קובעות מה נראה, כלומר נקודת המבט קובעת. מדהים עד כמה תפיסה זו שונה מהתפיסה שיש לנו לגבי מה שאנו רואים. אנו בטוחים שמה שראינו,שאיך שראינו הוא הוא המציאות האובייקטיבית, נכון? בהקשר של הקריאה המהירה אני פוגשת את הגישה הזאת בכל קורס וקורס, את הפחד לא לראות “כמו שצריך” את הכתוב…

בכל מקרה, זה נכון לגבי כל החושים. אנו מזיזים כדי לחוש. מה שאנחנו עושים באופן סובייקטיבי ואקטיבי יקבע איך נתפוס את העולם. כל אברי החוש נמצאים בתנועה מתמדת ולכן העין אינה מצלמת את המציאות, אלא יש השתתפות אקטיבית בחקר העולם.  היכולת שלנו להבין את המציאות נובעת מכך שאנו אקטיביים במציאות. אם המציאות תשתנה בלי שאנו פועלים, לא נוכל להבין אותה.

לפי תנועת הגשטאלט, שפעלה בשנות ה-30 של המאה העשרים, אנו מסיקים את המציאות מתוך ההקשר. משפטם המפורסם הוא: “השלם גדול מסכום חלקיו”. כוונת משפט זה היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, ואף רואה או משליכה את חוקיה על הדרך בה קולטים החושים שלנו. טענתם של אנשי הגשטלט הייתה, כי אין טעם בפירוק התהליכים המנטליים למרכיביהם, כיוון שהתהליך המנטלי הוא ‘יותר’ מצירוף פשטני של מרכיביו. החוויה בעצם תלויה בהכתבה של תודעת האדם לתנאי הסביבה, ואינה תוצר פשוט של צירופם יחד.

המציאות, אם כן, היא רק מה שאנו מפנים אליו את תשומת הלב. מי יודע, אם כן, מה בספרים שאנו קוראים איננו רואים בעצם? ד”ר עמוס אריאלי הציג את הסרטון המפורסם על הגורילה כדי להמחיש שאנו רואים רק את מה שאליו אנו מכוונים את תשומת הלב. ברגע שתשומת הלב נתונה לספור את בעלי החולצה הלבנה, המוח משמיט מידע שחור.

הממצאים מהניסויים מרמזים לכך שיש פעילות תמידית במוח שמשפיעה על התפיסה וההתנהגות ולכן, אין שום תפיסה אובייקטיבית של המציאות.

במובן הזה, קריאה מהירה, קריאת על ובמיוחד הקריאה הצילומית – שלושת המרכיבים של הקריאה התלת מימדית – מכנסות את תשומת הלב באיכות הרבה יותר גבוהה כלפי הספר ולכן, מאפשרת קליטה רחבה יותר של הנתונים ללא סינון.