מאמרים

על קריאה מהירה ולהיות בן אדם:‏ כלומר לחשוב, להחליט, לקחת אחריות על ההחלטה ‏

בכל קיץ אני מתבוננת סביב ומתרשמת שהחום “עולה לכולם לראש”. כולם נראים יותר עצבניים, יותר קצרי רוח וחסרי מנוח, נכון? נראה שה”ניתוח להארכת הפתיל” שעבר ליברמן אינו כה נפוץ ושלרוב האנשים הפתיל די קצר, כולם נוטים “להתפוצץ”.
אך מעבר להתבוננות על התופעה החברתית, מזווית הראייה שלי כמי שעוסק במיומנויות למידה וביכולות קריאה מהירה וזכירה טובה יותר, לא יכולתי אלא להרהר על הקשר הישיר בין אלה ובין היכולת שלנו ללמוד ולקרוא. ויש קשר.
וכיצד הנפיצות הזאת משפיעה על יכולות הקריאה שלנו?
במילה אחת: עצבנות.
בשתי מילים: חוסר סבלנות.
בשלוש מילים: הפרעות קשב וריכוז.

אדם מול חיה

אז עכשיו אני חייבת לכם הסבר: מה זה קשור ל’להיות בן אדם’?
כדי לענות על השאלה הזאת צריך כמה נתונים באשר למבנה המוח.
במאמר “מבנה המוח ואיך הוא קשור לקריאה מהירה” הסברתי על התיאוריה שפיתח פול מקלין ב-1952 באשר ל-Triune brain, כלומר שלושה מוחות שהם אחד. כדי לסכמה בקצרה, נוכל להגיד שיש לנו 3 מוחות ורק אחד מהם עוסק ב”מותר האדם מן הבהמה”, כלומר ביכולת לחשוב, להשוות, להבדיל, לברור, להחליט, וזה הניאו-קורטקס, וליתר דיוק האונה הקדם-מצחית שבו (פרה-פרונטאלית).
שני המוחות האחרים, מוח הזוחלים והמערכת הלימבית, עוסקים בהישרדות גרידא.
כלומר, שני מוחות מבין השלושה מעמידים אותנו באותה מדרגה עם שאר החיות ורק מוח אחד מאפשר לנו להיות בני אדם ממש…

ריטה לוי מונטלצ’יני, זוכת פרס נובל לרפואה, ואשר חתומה על תגלית ה-NGF (Neuro Growth Factor), כלומר על היכולת של תאי העצב להתחדש, הייתה ידועה בסוף ימיה הארוכים (היא נפטרה בגיל 103) כמי שהקדישה עצמה לחינוך והדגישה את חשיבותו. מונטלצ’יני טענה כי למרות שאנו משתייכים מדעית ל-Homo Sapiens Sapiens וכחלק מהתפקודים שלנו קיימת החשיבה, הרי שרק 2% מבני האדם אכן משתמשים בה לשם לקיחת ההחלטות ורובנו הגדול, לעומת זאת, עדיין מחליט לפי “תחושות בטן”, או מה שהיהדות מכנה “יצר”, כלומר על בסיס פחדים הנובעים מהצורך לשרוד.
החלק במוח שאחראי על ההחלטות, במקרה זה, הוא האמיגדלה, שמושבה הוא במערכת הלימבית. ואכן, אנו מצוידים במערכת משוכללת ויעילה שמטרתה להציל את חיינו. המערכת הזאת בוררת במהירות עצומה את הרשמים שמגיעים אלינו ומסווגת אותם כ”מסוכנים” או כ”ניטרליים”.
במידה והמערכת מסווגת רושם מסוים כ”מסוכן”, מיד מופעל מנגנון ה-Fight, Flight or Freeze המשותף לנו וליונקים אחרים. חיה שמרגישה מותקפת, מתקיפה חזרה, בורחת או קופאת על מקומה. היכולת הזאת מצילה פעמים רבות את חיינו. היא מהירה מאד ואינה עוברת דרך החלק הלוגי של המחשבה, אנו פועלים לפני שאנו יודעים להסביר מדוע אנו עושים זאת.
לפי מה המערכת מסווגת דבר כמסוכן או ניטרלי?
איך המערכת יודעת אם דבר הוא באמת מסוכן?
פה יש תפקיד חשוב לזיכרון, הן זה ההתנסותי האישי והן זה הגלובאלי, הכלל אנושי, שעובר אלינו דרך ה-דנא.
לכל גירוי שמגיע אלינו, המוח שואל את עצמו שתי שאלות: מה זה? מה אני צריך לעשות? זה משהו שמתרחש ברובד הלא מודע של המוח שלנו, הרבה יותר מהר מהמחשבה הלוגית הרציונלית.
היכולת שלנו “לתת שם” לדברים, יכולת הטבועה בנו מאז אדם הראשון, מאפשרת לנו לזהות משהו כמוכר ולכן, לדעת כיצד עלינו להגיב לו. אנחנו יודעים למצוא את הדברים הדומים לדבר המוכר, לאגד אותם, אך גם להבדיל ביניהם.
ומה קורה אם המוח שלנו נתקל במשהו לא מוכר לנו ואין לו את היכולת לקרוא לו בשם?
פה אנחנו בבעיה. ברירת המחדל של המוח במקרה זה היא לתייג את הלא מוכר כמסוכן ולהגיב בהתאם, כלומר להתקיף, לברוח או לקפוא על מקומנו…

ההחלטות הלא שקולות

כשאנו מתבוננים בתהליך הזה, מתחיל להיות לנו ברור מדוע כה קשה לנו לשנות הרגלים. היכולות החדשות טמונות במוח, המדע מאשרר כי יש ביכולתנו, למשל, להבין את הכתוב כחצי שנייה לפני שאנו יודעים להגיד ברמה הלוגית מה קראנו. זה בעצם אומר לנו כי לא אמורה להיות לנו כל בעיה עם הקריאה המהירה.
ובכל זאת…
למרות שאנו מבינים לוגית את האפשרות וההיתכנות, אני יכולה להעיד סטטיסטית כי רוב המתאמנים בקריאה מהירה מבין לקוחותיי פוגשים את אותן הבעיות, והבעיות האלה לא קשורות ביכולת או מיומנות, אלא בפחד, כלומר בתופעות הקשורות בהישרדות.
פחד ממה? הנפוץ ביותר הוא הפחד לא להבין מה שקוראים (כאילו שכשקוראים לאט מבינים תמיד הכול…), הפחד ש”לי זה לא יעבוד”, הפחד לא לעמוד בציפיות של עצמנו ושל האחרים, לא להיות מספיק טובים.
הפחד קשור לאמיגדלה. לא אמור להיות לה שום קשר לקריאה ולמידה, תפקודים אלה קשורים לניאו-קורטקס, אך כפי שאמרה ריטה לוי מונטאלצ’יני, זה שהמוח שלנו מצויד בתפקודים אלה, לא אומר שאנו משתמשים בהם. 2% בלבד…

ובכל זאת להיות בן-אדם

אני אוהבת להגדיר את מותר האדם מהבהמה בשילוש הזה: היכולת לחשוב, להחליט ולשאת באחריות על החלטותינו.
ואנו באמת צריכים את כל השלושה, לא נוכל להעיד על עצמנו כי אנו בני אדם, אם לא נדע להשתמש באותם תפקודים המבדלים אותנו מהחיות, כלומר ההתגברות על שלטון המוחות הקדמונים הקשורים בהישרדות, ההתגברות על היצר.
הכל מתחיל, אם כן, מלדעת לחשוב.
לחשוב = להירגע
כדי לחשוב צריך, קודם כל, לדאוג לכך שהחלק ההישרדותי שלנו לא יחוש מאוים.
ברמה הפיזיולוגית, עלינו לדאוג לתנאים: לפוגג כל תחושת רעב, צמא, עייפות על ידי סיפוק הצרכים האלה.
ברמה הרגשית, אנו צריכים להשתחרר מהפחדים.
איך עושים זאת? פשוט מאד נרגעים.
הכול מתחיל מנשימה אחת עמוקה. הכול ממשיך מהרפיית השרירים והמתחים הפיזיים.
זה אכן פשוט, זה לא במחויב קל. אבל אפשר ללמוד את זה, ובימינו אנו זו המיומנות החשובה ביותר שעלינו לרכוש לעצמנו: לדעת להירגע באופן רצוני. כשאנו רגועים, המנגנונים המגוננים של המוחות הקדמונים פשוט נשארים רדומים.
ואז עלינו ללמוד איך חושבים.
לצערי, מערכת החינוך עסוקה ברוב המקרים עדיין בהקניית ידע ובאספקת הכלים לעבור את הבחינות, אך אני רואה ניצנים של הכרה בחשיבות הקניית היכולת לחשוב באופן עצמאי גם בתוך המערכת. זה בלתי נמנע.
הרוגע יוצר מרחק. המרחק מאפשר את המיקוד הנכון, את הפרספקטיבה, את הפרופורציות, את הראייה הכוללת.

להחליט = לרכוש ידע
כדי שנוכל להחליט, נדרשים לנו נתונים. הנתונים נדרשים לנו כדי שנוכל להשוות בין דברים ולשקול מה יותר כדאי לנו. ללא ידע, ללא נתונים, אין לנו בסיס מספיק כדי להפעיל את התפקוד של החישוב וההשוואה, שניהם תפקודים של הניאו-קורטקס.
אנו צריכים להיפטר מהבורות, מהאהבה לבורות, אנו צריכים להתאהב מחדש באפשרות לדעת, להיות סקרנים, להתעניין. זה לא כל כך רע אם חושבים על זה…
גם אם ההתנסות שלנו, הזיכרון שלנו, מימי בית הספר גרמה לנו לא לאהוב את תהליך רכישת הידע כי הוא היה משעמם, מתיש ובעיקר מלווה במתחים רבים. בעזרת הדרכים האלטרנטיביות ללמידה, שאני מקווה שאני חלק מהאנשים שמקדמים את רכישתן בעולם, אפשר ללמוד ביתר קלות, מהירות ויעילות ולהתאהב שוב ביכולת שלנו לדעת.

לקחת אחריות על ההחלטה שלנו
זה החלק שכולנו פחות אוהבים, נכון?
כמה זה “כיף” כשאפשר להאשים מישהו אחר בכל הצרות שלנו….
אך האמת היא שלכל החלטה שלנו, לכל בחירה שעשינו, גם הבנלית ביותר, יש מחיר. כל דבר שבחרנו משמעו בעצם שיש משהו שלא בחרנו. מה לעשות, זה חלק מהחוקים הגדולים של העולם הזה ואין באפשרותנו למנוע את המחיר.
אז יש מחיר לכל פעולה שנעשה.
אך הבה לא נשלה את עצמנו, המחיר של הימנעות מבחירה או הימנעות מפעולה הוא בדרך כלל אף גבוה יותר ממחירה של כל פעולה.
כשאנחנו לוקחים אחריות על הפעולות שלנו ועל ההחלטות שלנו, אנו יכולים להתחיל לכוון את החיים שלנו לכיוון שרצוי לנו ולהיות אדונים לעצמנו. רק כשנהיה אדונים לעצמנו נוכל לומר שאנחנו באמת מכבדים את היותנו בני אדם ונוכל להתחיל לחיות חיים ראויים לבני אדם וגם… סליחה על המילה ה”גסה”, ליהנות מהם.