מה מגדיר אותנו? ואיך אנחנו מקבלים תשומת לב?

היא אהבה לציין שהיא שרידת שואה.
והייתה מדגישה: לא ניצולת שואה, אלא שרידת
שואה, כלומר מאלה ש”באמת” עברו את התופת
הָארְדקור (פלאשוב, אושוויץ, מצעד המוות, ברגן בלזן).
לא היה אדם אותו פגשנו, אם זה רופא, אופטימטריסט
או כל נותן שירות שהוא, זר לחלוטין, שנחסכה ממנו
העובדה שהיא עברה את התופת ושהיא כאן.

שוב ערב יום השואה, אבל אמא שלי כבר לא אתנו.
השנה היא כבר לא תדבר לפני קבוצות בסלון, או בכל מקום
אחר אליו יזמינו אותה, כפי שהייתה עושה כל שנה, כי הרגישה
שזו חובתה כאחת מאחרונות השורדים שעוד מסוגלים לדבר.

אבל אני הייתי רוצה רגע לדבר על משהו קצת רגיש:
קורבנות ורווח.

אמא שלי באמת הייתה בגיהינום וחזרה ממנו. בשום
אופן לא הייתי רוצה שישתמע שאני מזלזלת בסבל שלה
או בסבל של כל אחד אחר. וכמו שהייתי אומרת לה,
כשהייתה אומרת ש”ההיא בסך הכול הייתה במנזר, לא
במחנה ריכוז”, או “ההיא הצליחה לברוח מהרכבת והייתה
עם הפרטיזנים, ואפילו הצליחה ללכת לבית הספר, לא כמוני”,
זו לא תחרות של מי סבל יותר.

הסיפור שלה הוא באמת מדהים ואפשר ללמוד ממנו הרבה
על הישרדות, וכוח ושאר רוח. אני אפילו מרגישה שאולי
עכשיו הגיע תורי לקחת את מקומה ולהשאיר את הסיפור חי.
אבל אני כן רוצה לפתוח כאן משהו שסביר להניח שבני
ה”דור השני” אחרים נתקלו בו כמוני:
אמא שלי הפכה את השואה לדרך לקבל תשומת לב.

אני תמיד הייתי צופה חיצונית ברגעים האלה של אינטראקציה
עם העולם שבהם היא הייתה מספרת – כן, אפילו בבוטות

מסוימת – את סבלותיה, ערה לחלוטין לשוק שהיא גורמת למי
שמקשיב (הסיפור שלה באמת קשה לאוזן) ומצפה לכל
האמפתיה שיכולה להגיע כתוצאה מכך.
ושוב, אל תטעו, הגיעה לה אמפתיה. אבל כבת שלה, זו שכל
פעם ראתה מחדש את ההבעות על פני השומעים, ששמעה
אלפי פעמים את הסיפור (מהרגע בו היא התחילה לספר אותו,
זה לא קרה מיד) תמיד עלו בי שאלות:
למה היא עושה את זה? למה מכל שנותיה (שהצטברו ל-96),
מה שהייתה מדגישה בפני העולם כסיפור שלה היו 4 שנות
השואה? (ולא רק ביום השואה, שם זה היה תפקידה, אלא בכל
יום בשנה). למה זה היה הדבר הראשון שהייתה מספרת
על עצמה כ”כרטיס ביקור”?

יש תשובות ברורות לזה, אני מכירה את כולן, תאמינו לי.
אבל בואו נרד לדרגת עומק נוספת, אוקיי?
כי בשבילי זה תמיד היה שיעור נוסף בהבנת האדם.
והכותרת היא “הרווח בקורבָּנות”.

וכן, יש רווח בלהיות קורבן, בעיקר אם את הרווחים
מונים בכמות תשומת לב. אמא שלי קיבלה תועפות
של מבטים חומלים, של חיבוקים, של אשרור וקבלה.
היא הייתה יושבת מול האנשים וכל תשומת הלב הייתה
מופנית אליה, היא הייתה הגיבורה של הרגע.
ולרגע היא הרגישה גם חזקה יותר מאחרים, “שווה” יותר
מאחרים, גאה. אז היא הפכה את היותה קורבן להגדרה שלה.

ומי לא רוצה להרגיש ככה? אם אני רוצה להיות כנה,
גם אני קבצנית של אהבה, תשומת לב, אשרור.
אם אני מסתכלת בכנות על ההתנהגויות שלי במשך
השנים, אז הצורך בתשומת לב גרם לי להתנהג בדרכים
שהיום אני קצת מתביישת בהן.

אז גם אם אני מבינה את הצורך, אני גם מודעת לכך
שזו דרך קלוקלת לקבל תשומת לב. שלגרום לאנשים
להרגיש רע בגללך זה לא הדבר הנכון ביותר לעשות.
(ושוב, אנחנו לא מדברים על הרגעים של “זוכרים בסלון”)
שאפשר גם לחיות עם פחות תשומת לב.
שאנחנו יכולות לספר את הסיפור שלנו לעצמנו ולהיות
גאות גם בלי שכל העולם מוחא לנו כפיים.
ואם במקרה אנחנו מצליחות לעשות דברים טובים
שבגללן אנחנו באמת זכאיות להכרה, לדעת לציין
לעצמנו כל הכרה, כל תשומת לב כמתנה ולא כדבר
מובן מאליו או שיש איזו זכאות אוטומטית לקבל אותו.

אמא שלי הייתה הרבה יותר מארבע שנות השואה.
כבת שלה, כדור השני, הייתי גאה בה בכל מקרה,
היא הייתה גיבורה באלף דרכים אחרות.