שבע מדרגות בסך הכול, אך הוא לא הסכים.
מצד שני, הוא כבד מידי בכדי שאוכל להרים אותו
זמן ממושך בכלבייה בדרום איטליה, היכן שאין מספיק
מתנדבים שיוציאו את 500 הכלבים לטיול הכריעו את גורלו:
הוא היה סגור בכלוב עם כלבים אחרים וכל מה
שנותר לו זה לאכול, מה שיצר משקל עודף.

מצד שני, אני לא רוצה להכריח אותו בכוח, זה לא מומלץ.
ושוב, כשהוא מתנגד, לי אין את הכוח למשוך אותו. אבל
להכריח בכוח זו לא הדרך, זה רק יוסיף על הפחד שכבר
נטוע בו. הוא גם מפחד משער הכניסה מברזל
ופוחד לחצות אותו.

אז מה עושים?
התיישבתי על המדרגה הראשונה. הרצועה מספיק ארוכה
כדי שאגיע אליו גם כשהוא מחוץ לשער בלי לסחוב.
ישבתי ושידלתי אותו במילים רכות לבוא אלי.
הוא עוד לא ממש מכיר בי כסמכות, הוא פה רק קצת יותר
מ-24 שעות. אבל הוא כבר הבין שאני אדם עם הרבה
כוונות טובות, אהבה וסבלנות.
ואז הוא חצה את סף השער והתקרב אלי. קיבל המון
לטיפות ועידוד. סגרתי מאחורי את השער. השלב הראשון
עבר.

ועכשיו המדרגות.
עליתי עם הישבן עוד מדרגה. כבר קשה לו יותר להגיע
אלי… הוא עולה עם הרגליים הקדמיות ומטמין את הראש
שלו בין הרגליים שלי. אני כמובן מעודדת אותו במילים
וליטופים. אני עולה עוד מדרגה בישיבה. כדי להגיע הוא
כבר חייב לעלות גם עם הרגליים האחוריות על המדרגה.
אני עולה עוד מדרגה.
ואז קרה הנס: ג’ואי הבין את העיקרון. הוא פשוט עבר
עבר לצידי ועלה את שאר המדרגות בעצמו.
זהו מאז הוא יורד ועולה במדרגות בקלות. כבר אפילו
עברנו את מחסום הפחד מהשער.

ללא ספק עקומת למידה מרשימה. ג’ואי הוא ללא ספק
כלב חכם מאד וכל מה שאמרו לנו שייקח זמן, לוקח
הרבה פחות. הוא מהר מאד השתלט על המצב.

ומה אני לומדת מזה? אני הרי מלמדת אנשים כבר
עשרים וחמש שנים וכבר פגשתי את כל סוגי התלמידים.
ג’ואי הוא ללא ספק סוג התלמידים ה”קלים” יותר: אלה
שלומדים מהר, מפנימים ומיישמים.
אבל יש גם אחרים, אלה שהחשש עוצר אותם, אלה
שטראומות עבר מתנות את האמון שיש להם בעצמם ובאחרים,
אלה שאין להם סבלנות, אלה שמוותרים מראש,
אלה ש”כבר יודעים הכול”…

אבל ממני תמיד תידרש הסבלנות, יכולת ההכלה,
אך בעיקר היכולת להבין מי נמצא מולי ומה נדרש עבורו,
מה נדרש כדי שהוא/ היא יוכלו לחצות את הסף ולעלות
במדרגות.

ברוך הבא ג’ואי ותודה שפתחת לי עוד את הלב.