מאמרים

מאמר שלישי על זיכרון – אחסון הנתונים | שולמית אסיף

היכן נמצא הזיכרון? בשאלה זו התחבטו רבים משחר ההיסטוריה.

כ-600 שנה לפני הספירה הנוצרית, פרמנידס תפס את הזיכרון כמעין ערבוב של חושך ואור, חום וקור, אשר רק אם התנאים נותרים כפי שהיו בזמן הערבוב, הזיכרון יכול להיוותר בעינו.
במאה הרביעית לפני הספירה, אפלטון הציג את תיאורית לוח השעווה, תיאוריה שבחלקה תקפה עד היום. הרעיון המרכזי היה שחוויה נחרטת על גבי לוח השעווה ורק הזמן, השוחק את לוח השעווה, יכול לעמעם את הזיכרון.
בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, אריסטו היה הראשון שהכניס לנושא טרמינולוגיה מדעית יותר, אך הוא ייחס ללב את רוב התפקודים שאנו מייחסים היום למוח. תרומתו העיקרית של אריסטו הייתה שהדגיש את העובדה שזיכרון בנוי מאסוציאציה של תמונות ורעיונות.
במאה השלישית לפני הספירה, הירופילוס דיבר על רוח חייתית, נמוכה יותר, ועל רוח גבוהה, אנושית. הוא ייחס את הזיכרון לרוח הנמוכה יותר (המוחות הקדמונים) ובכך העביר אותו למוח במקום ללב. רק 2000 שנה מאוחר יותר תוכר אבחנתו כנכונה בבסיסה.

בלב? במוח? במקום אחד במוח? בכמה מקומות?

ובכן, הדעה הרווחת היום היא שהזיכרון לטווח הקצר של מה שאנו שומעים ורואים ממוקם באונה הקודקודית, בחלק העליון של האונה הצדית (טמפורלית) ובאונה העורפית.

הזיכרון לטווח הארוך ממוקם בהיפוקמפוס ובקורטקס של האונה המצחית, בתלאמוס ובהיפותאלמוס.

חשיבות מכרעת בתהליכי הזיכרון יש להיפוקמפוס, אותו “סוס שוכב” (פירוש המילה ביוונית עתיקה) הממוקם במערכת הלימבית ואשר נחשב כ”גוגל” של המוח שלנו, אותו חדר כרטסות של הספריות הישנות, שם המידע מקודד לזיכרון ושם ניתן לאתר את מיקום אותו פרט זיכרון שאנו מחפשים.

בהקשר הזה, מעניין לצפות בסרטון (https://video.nationalgeographic.com/video/player/science/health-human-body-sci/human-body/london-taxi-sci.html#) המתאר את הניסוי שנערך באוניברסיטת לונדון על נהגי מוניות ותיקים בעיר. נהגים אלה, אשר לומדים מעל שנתיים להתמצא באלפי הרחובות, סמטאות ואתרים של העיר, כדי לעבור את מבחני ההסכמה, מאחסנים במוחם מפות שלמות ואכן, הניסוי הראה כי חלק מההיפוקמפוס אצל נהגי מוניות ותיקים גדל פיזית ממש כדי למלא אחר הצורך הזה, כלומר המוח מתאים את עצמו כאשר הוא נקרא לאחסן כמות גדולה של מידע.

במאמר “מבנה המוח ואיך הוא קשור לקריאה מהירה“, ציטטתי את המחקר שנעשה במכון וויצמן למדע ובו הוכח הקשר ההדוק בין ההיפוקמפוס – זיכרון – והאמיגדלה – רגש. קישור של רגש, כפי שאמרנו, עוזרת לפרט המידע המסוים להיחרט טוב יותר בזיכרון ועוזרת לנו, מאוחר יותר, לדלות אותו. המשימה שלנו, אם כן, כאשר אנו יודעים מראש שנרצה לאחסן מידע מסוים במוחנו לשימוש עתידי, היא לצרף הדגשה רגשית לאותו החומר שאנו רוצים לזכור.

כמו כל אחסון, גם כאן, היכולת של הגורם המאוחסן להישמר במצב טוב, תלוי גם באיכות המקום בו אנו מאחסנים אותו. עלינו לשמור על המוח שלנו פעיל, גמיש ומוכן לפעולה. אם המוח שלנו אינו רגיל לחפש בתוכו מידע, זה יכול להקשות עליו לבצע את הפעולה כאשר סוף כל סוף נבקש ממנו לעשות זאת, קצת כמו להתחיל מחדש ספורט שזנחנו, השרירים לא ממש יצייתו לנו. אי לכך, וכמו בכל דבר, אימון מתמיד יכול לסייע, למשל דרך משחקי זיכרון למיניהם.  https://www.lumosity.com/brain-games/memory-games

אך חשוב גם לדעת שאם אנחנו לא זוכרים משהו, זה לא תמיד בגלל שהזיכרון שלנו אינו טוב, אלא שהמוח שלנו נוטה לתעתע בנו.

אחד הספרים שנוכח ב”מזוודת הקורסים שלי” הוא הספר “שבעת החטאים של הזיכרון” של  דניאל ל. שכטר, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. הוא מגדיר שבעה גורמים לבעיות הזיכרון שלנו:

  1. דעיכה: הזיכרון נעשה מטושטש עד שאנו מאבדים את הזיכרון עם הזמן
  2. פיזור נפש: נתק בין הקשב לזיכרון, אנו לא זוכרים פגישות, היכן הנחנו חפצים וכו’
  3. חסימה: פריט המידע פשוט לא נשאר “על קצה הלשון”
  4. ייחוס מוטעה: המקור לפריט הזיכרון אינו זה שאנו מייחסים לו. לא הייתי שם, קראתי על זה…
  5. השאה: זיכרונות שהושתלו בתודעה על ידי שאלות מנחות, הערות או רמזים מכוונים
  6. הטיה: עריכה ושכתוב של זיכרונות העבר על פי דעותינו ואמונותינו בהווה. לא מודע.
  7. התמדה: אירועים מן העבר ששבים וצצים בזיכרוננו גם אם היינו מעדיפים שיימחקו

כדי להימנע ולצמצם את השפעתם של “חטאים” אלה – כפי שקורא להם דניאל שכטר – אנו צריכים לתפוס בעלות על המידע שאנו מאחסנים במוח. כן, גם כאן נדרש מאתנו, כמו תמיד, להיות ה”מלך” של הממלכה שלנו. (קישור למאמר)

מה שיפה בזיכרונות הוא שאתה יכול לבחור אותם ויליאם טרבור

+++   +++

חדש: אנו מציעים שימוש חפשי בתכנה לקריאה מהירה