מאמרים

חיה בת אורן

משהו טוב קורה לי. מאז ומעולם הגדרתי את עצמי (בסיועו הנאמן של “השומר” הקשוח שלי( שאני קריינית איטית. קריאת ספרים היוותה בשבילי קונפליקט סבוך מאד: מחד, אני חובבת סיפורת, עלילות שנטוות, תיאורי דמויות ורגשות וכו’ וכו’. ובכלל מילים, סגנונות ושפה הם חלק בלתי נפרד מאישיותי, אך, מאידך, הספרים שהמתינו לי בסבלנות על השידה הפכו איום עבורי. כל כך הרבה יש לי לקרוא וכמה קצת הספקתי…. שעות הקדשתי לקריאה והיבול שקצרתי היה משפיל ומדכא כאחד. אט אט מצאתי את עצמי בורחת מההתמודדות הזו ובייאושי כי מר לי, כמעט הפסקתי לקרוא. (יותר נכון המעטתי מאד!).
והנה גלגלה לידי ההשגחה העליונה את שיקוי הפלא בדמותה של שולמית והקורס המופלא שלה. התחלתי לשתות מהתרופה ומה אומר לכם? נרפאתי!!!
בפרק זמן קצר יחסית קראתי שלושה ספרים, שבימים עברו נדרשה לי כמעט שנה לסיים אותם. הפכתי להיות מכורה לקריאה. אין יום שעובר עלי בלי לקרוא. עבודות הבית ומחויבויות העבודה שלי נזנחות פעם אחר פעם מפני עדיפותם של הספרים. אני חווה סוג של אושר, מעין חוויות הלידה שעברתי. כן, נולד לי משהו, נולדה בי יכולת קיימת שהייתה כלואה ומסוגרת בי לא תשעה ירחים ואף יותר מתשע שנים.
אני מודה לה’ על מתנת הלידה שהעניק לי ולשליחתו הנאמנה, שולמית, ולכל יתר צוות ה”מיילדים” שמעודדים אותי בקריאות “עוד!”.. המשיכו, אני רוצה עוד ילדים מסוג זה…
תודה