מאמרים

גיא ב.

זה הולך להיות קצת ארוך… אבל כיוון שזה עשוי לעניין לא רק את שולמית, אני מעלה את זה כאן בקבוצה.
אתמול זה היכה בי בבהירות מלאה. את באמת יודעת על מה את מדברת.
זה מדהים לראות איך את מבינה את כל תהליך הלמידה. שלבי הקורס בנויים באמת בצורה הדרגתית שמאפשרת להתקדם. ההתקדמות ההדרגתית אכן מתרחשת אם מתמידים לעשות את המטלות שאת שולחת במייל. את צופה את שלבי ההתקדמות מראש. את לא מעמיסה ודוחפת יותר מידי, וזה מרגיע לראות את האתנחתות, את הימים שבהם צריך רק להמשיך ולתרגל קריאה בלי ללמוד עוד משהו חדש. זה נותן תחושה שאת עם אצבע על הדופק, שאת מבינה את תהליך ההתקדמות, שאת רגישה. כל זה מרגיש מיוחד מאד ולחלוטין אינו מובן מאליו. בסופן של דבר זה יוצר שני דברים חשובים. אחד, זה האמון בעצמך שאתה יכול באמת ללמוד יכולת מורכבת כזו, ועוד יותר – שאתה יכול להשתנות. זה פתאום פותח אופק נוסף שאומר: “היי, אם זה כך, אז אני יכול ללמוד עוד כישורים נוספים, אני יכול להמשיך ולהשתנות וללמוד ולגדול!” (ולאדם שכבר חי עם עצמו 40 שנה, לפחות לי, זו לא תובנה של מה בכך). והשני, זה האמון בך, התחושה הזו שאני יכול לסמוך עלייך כי את באמת יודעת על מה את מדברת. כשאתה בא ומשלם על תוכן שהוא לא חומרי, אתה יכול לקוות שתקבל את מה שרצית, אבל אין לך שום דרך וודאית לדעת את זה. וכך הכול התחיל. האמנתי שאוכל ללמוד קריאה מהירה, אבל זה שונה לחלוטין מהמקום שבו אני נמצא היום, שבו אני סומך עלייך. בין אמונה לבין אמון יש לבנות גשר מוצק כדי להגיע מהראשון לשני. ומאתמול יש לי אמון. אני באמת סומך עלייך.
זה מעניין, אבל לאמון הזה אפשר להגיע רק אם אתה מתמיד ומקפיד לעשות את שיעורי הבית שלך, כלומר זו תוצאה של עסקת חבילה הדדית. זה התחיל מזה שבסך הכול האמנתי.