מאמרים

איך משיגים את הקשב והריכוז שכל כך חסרים לנו ומושיבים את עצמנו לקרוא

 

הפוסט הזה, שחלקה מתאמנת ותיקה בקריאה מהירה בקבוצת הפייסבוק הסגורה השמורה לרוכשי הקורס השלם לקריאה מהירה, הוא זה שהביא אותי לכתוב את המאמר הזה.

את ה”לופּ” המתואר כאן אני פוגשת הרבה גם אצל הסטודנטים באוניברסיטה שאני מלמדת.

הלולאה הסגורה הזאת היא תוצאה של העובדה שהמוח שלנו מגורה ללא הפסק ושבעצם, כמו שאני אוהבת לקרוא לזה , “אין מלך בישראל”, אין בנו חלק אחד שמסוגל לקרוא לשאר החלקים המפוזרים שלנו להיות נוכחים בהתאם למטרה שלנו. המחשבה שלנו מתפזרת, נשאבת אל תוך גירוי זה או אחר ואנו לא מצליחים להישאר עם מה שאנו קוראים, לומדים או צריכים להיות מרוכזים בו.

בתקופה זו, שבה מאבחנים אצל כולם אלף ואחת לקויות, שוכחים לציין את הלקות העיקרית הקיימת כרגע: העובדה שאנחנו חסרים רצון ומשמעת. כן, שני גורמים שיש לנו מעט מהם ושגורמים לתשומת הלב שלנו להיות קטנה וקצרת טווח.

למרות שהמתאמנות, שאת דבריהן חלקתי כאן, כן עשו את הצעדים הנכונים, קריא: יצרו לעצמן את התנאים הטובים ביותר (ותוכלו למצוא הרבה טיפים פרקטיים בכיוון הזה במאמרים שכתבתי: “הקשר בין לקרוא ולהבין את הנקרא 1“, “הקשר בין לקרוא ולהבין את הנקרא 2 “), הן בעצם נוכחות

עכשיו בכוחו של ההרגל.

למרות שאני מדברת רבות על “השומר“, אותו המנגנון במוח ששומר עלינו מכל פגע אך גם שומר שנישאר באותו מקום, למרות שאני מדגישה שוב ושוב שזו הבעיה העיקרית שלנו, שהמנגנון שמחזיר אותנו אחורה הוא חזק, חזק מאד, כולם נמצאים עדיין בחיפוש אחר ה”טריק” שיפתור את כל הבעיות ויגרום להם לקרוא מהר, ללמוד ללא הפרעה, ואת כל זה לעשות בלי שום מאמץ. הלוואי. בחיים הבאים אולי אשתדל להיוולד פֵיָה ואוכל בעזרת מטה הקסם לעשות ניסים J

לצערי, ראיתי במשך 21 השנים שאני לומדת את עצמי ואת האדם, שאין לנו שום הערכה של העצמה שיש למערכת הזאת עלינו ועד כמה אנחנו עבדים שלה. לו היינו מודעים לכך, לו היינו ערים למצב העבדות שלנו אשר מונע מאתנו לעשות שינויים ולהגשים את חלומותינו, היינו חותרים במרץ רב כדי למצוא מענה למנגנון הזה. מי שאני לומדת ממנו מכנה את מצב החתירה הנמרצת הזאת למצב שהוא “כמו שמי שטובע מחפש את האוויר“. כשאתה טובע נעלמים כל העכבות, כל ה”מה יחשבו עלי?”, כל ה”אין לי חשק”, כל החברים, המשפחה, הכול. נשאר רק האוויר שאתה זקוק לו והחתירה שלך להשיג אותו.

אך העצלנות הטבועה בנו, החיפוש המתמיד שלנו אחר סיפוקים מידיים (שהם אף פעם לא אלה של ההתפתחות אלא תמיד אלה של השימור וההישרדות) גורמת לנו תמיד לחכות עד שכלו כל הקיצין לפני שאנו מתחילים לזוז, או כמו שאומר הפתגם: אנו לא זזים עד שאנחנו נוגעים בתחתית. לצערנו אנחנו יצורים כאלה שעד שהגב שלנו לא צמוד אל הקיר אנחנו פשוט לא זזים.

השאלה שצריכה להישאל כאן, אם כן, היא פשוטה: עד כמה אנו רוצים לשנות?

מה אנחנו מוכנים לעשות כדי “להמליך בתוכנו מלך“?

אז אחרי שאנו לוקחים ליד ספר זה או אחר שיעזור לנו להדגיש רעיונות מועילים, מגיע הזמן לעשות.

ומיד אחרי שאנו מתחילים לעשות – וזה בעצם הקסם – אנו נוכחים שלבד זה קשה, שלבד מגיעים עד נקודה X ושבנוסף לכך, פעמים רבות לאחר זמן מה חוזרים אחורה, כאילו שיש לנו גומייה בגב… מרגיז.

מהו הדבר לו אנו הכי זקוקים? את היכולת לעשות שקט באופן רצוני. כן, היכולת לעשות הירגעות, מדיטציה, שהיא הדרך הטובה ביותר ללמוד לשלוט קצת יותר על האנרכיה של המחשבה שלנו. צריך שיהיה שם מישהו שמסוגל לצעוק “שקט!” כשההמולה גוברת. זה עניין של אימון ותרגולת, והתמדה. בשביל זה צריך משמעת פנימית.

אבל האמת, גם אני לא הצלחתי לבד. בגלל זה אני עצמי תלמידה כבר 21 שנים. הכנסתי את עצמי למסגרת כי הבנתי שאני מבינה את כל מה שאני צריכה לעשות אבל אני עצלנית מידי כדי ליישם בהתמדה. צריך מערכים מחייבים, צריך מערכים תומכים, צריך מסגרת שתעזור לך להתאמן בהתמדה על פיתוח היכולת הזה באופן מתמיד. וזה, למען האמת, לא כל כך רע או מפחיד. כל פיסת טריטוריה חדשה שרכשתי לעצמי בממלכה שלי, כל הצלחה קטנה ורגע של מודעות הם רגעי האושר האמתי שלי.

אז צריך פשוט להפשיל שרוולים ולחפש מסגרת, מסגרת נכונה. אני, כמובן, יכולה רק להמליץ על המסגרת בה אני לומדת – יש שם אנשים נפלאים שמתמודדים עם אותם הדברים, רגע אחר רגע, יום אחר יום, ומחזקים את השרירים של הרצון והמשמעת.