מאמרים

מה עושים כשהדברים לא מסתדרים לי כמו שקיוויתי?‏

אפשר לנסח את השאלה הזאת בעוד כמה דרכים:

מה עושים כשנתקלים בקשיים בדרך להשגת המטרה?

מה עושים כשאני מוצאת את עצמי מוציאה כמויות אנרגיה שלא תכננתי?

מה עושים כשנכשלים?

מה עושים כשהמציאות אינה פוגשת את הדמיון?

 

אני בטוחה שכולם, או כמעט כולם, פגשו את השאלות האלה בשלב זה או אחר של החיים. גם כי, בואו נודה על המציאות, כולנו טעינו לפחות פעם אחת בחישובים של כמות המאמץ והאנרגיה שנדרשים לשם השגת משהו, כולנו נכשלנו מסיבות שאינן תלויות בנו או שפשוט לא הבאנו בחשבון, כולנו דמיינו דברים שאין להם שום קשר למציאות וקיווינו שהמציאות תתאים את עצמה איכשהו…

 

הנושא הזה העסיק אותי מאד בימים האחרונים, שכן תאונת הדרכים שעברתי העמידה אותי ממש בפני מצב כזה. היות והמכונית שלי סיימה את חייה, נאלצתי לקנות מכונית אחרת. מה שהתחיל כהזדמנות נהדרת – שכן נמצאה לי ממש מציאה עם מעט קילומטרים – הפך רגע לפני הסיום למסכת של סבל ותסכול.

לא אלאה אתכם בפרטים, אבל כדי להסביר למה אני מתכוונת אספר לכם שחיכיתי חודש ימים לאוטו הזה וכשסוף סוף, אחרי מסכת לא קטנה של עיכובים, אחרי ששילמתי את כל הנדרש וחתמתי את כל החתימות, כשסוף סוף קיבלתי מפתחות וניגשתי אל האוטו שהרגע רכשתי, חשכו עיני: האוטו היה מטונף ומסריח, נדלקו בו כל מיני נורות אזהרה ואפילו הדיבורית של מערכת המולטימדיה החדשה, שסיפרו לי שהתקינו, לא פעלה.  זה היה מפח נפש גדול, לא הפגישה שדמיינתי עם הרכב החדש שלי.

וזה אפילו לא הסתיים כאן, בזבזתי ימים בהמתנה במגרשי מכוניות ומשרדי השכרת רכב, בשיחות טלפון אינסופיות וכל זה הביא עמו מצב רגשי לא פשוט. חוויתי תסכול, חוויתי כעס, רציתי כבר להחזיר את האוטו ו”לתבוע את כל העולם”.

מכירים מצבים כאלה?

 

אז מה עשיתי? ואיך זה קשור לקריאה מהירה?

כי גם היכולת לקרוא מהר (ולהבין ולזכור) היא מטרה שיש לנו – ואם אתם בין אלה שקוראים את המאמרים שלי, אז זה משהו שכנראה מעניין אתכם ותודה – וכמו כל יכולת חדשה, גם היא דורשת זמן ומאמץ, ויש בלת”מים, ויש דברים שלא הולכים כמו שצריך, ואולי אני לא מתקדמת מהר כפי שדמיינתי, ואולי אין לי זמן להתפנות לזה.

רבים מהאנשים שפונים אלי מחזיקים בחלום הזה של לקרוא מהר. אולי כי לקרוא תמיד היה להם קשה, אולי כי יש להם המון מה לקרוא ואין להם זמן ואולי פשוט כי הם מבינים שהמוח שלנו יכול הרבה יותר והם רוצים לדעת יותר. המניע אינו משנה, מה שמשנה זו ההבנה של מה נדרש כדי לעשות זאת.

 

רבים חולמים על היכולת, למשל, לקרוא בקריאה צילומית במחשבה שזה יפתור להם את כל הבעיות. אבל החלום שלהם הוא שאני אראה להם טכניקה וביום, יומיים של מאמץ, אולי שבוע, הם כבר יוכלו לקרוא ספר שלם בעשרים דקות. האם זה אפשרי? בתאוריה כן, אבל ברוב , ויש לי כבר ניסיון עשיר של הרבה שנים בתחום, זה לוקח קצת יותר זמן “לאלף”, לחנך את המוח שלנו לתקשר אתנו אחרת. זה גם דורש יכולת שחרור גדולה, היכולת לעזוב את מה שאנו רגילים לו, את נקודות ההתייחסות שיש לנו ו”לקפוץ אל הריק”. זו יכולת מדהימה שאין לרבים, אבל על זה כבר כתבתי בפרוטרוט במאמר “על קריאה מהירה וקריאה צילומית“.

 

ויש לי עוד המון דוגמאות לקשיים שאפשר לפגוש בדרך גם בלי קריאה צילומית, שהרי אני מתכתבת אישית עם כל אחד מהמתאמנים ופוגשת את עולמם הפנימי, את כמות השכנועים שיש להם לגבי מה אפשרי ומה לא, את חוסר התכנון, את כל הדברים שיכולים לקרות בדרך, כפי שפירטתי בתחילת המאמר.

 

אז מה עושים?

 

אז כפי שסיפרתי כאן, גם אני נפלתי למלכודת. אז כדבר ראשון אני רוצה להגיד לכם שזה קורה, קורה שנופלים. אנחנו לא צריכים לצפות מעצמנו לא ליפול יותר לבור. אם אנחנו אנשים שנוטים יותר להחצנה של רגשות, כמוני, אז ברגעים קשים אני עדיין אפול לבור שלפני. אבל עם השנים למדתי שני דברים:

  • לסלוח לעצמי
  • לצאת משם מהר!

וזה מה שעושה את כל ההבדל. היכולת לא להישאב משם למערבולות ארוכת טווח של הרמת ידיים וויתור על המטרה ואולי אפילו לחוסר אמון בעצמי וקיבוע של חוסר היכולת. וזה דבר נורא שאסור שיקרה! אסור שבגלל מעצור בלתי צפוי נמצא את עצמנו מוותרים לגמרי על האפשרות. אסור גם לבלות זמן ממושך בתוך כעס, בתוך תסכול, כי המחיר של זה גבוה וההשלכות של זה חמורות.

 

אז צריך לסלוח לעצמנו על חוסר היכולת הזמנית שהפגנו, על כך שלא עמדנו בציפיות שלנו מעצמנו ולהכיר בכך שצריך עוד “לעבוד על זה”.

אבל מה שבאמת יעשה את ההבדל זו היכולת לזוז.

לזוז איך? לזוז לאן?

לזוז מהמקום הזה, מהטריטוריה הזאת של חוסר היכולת, של הכעס, של התסכול.

להבין שכשאנחנו במצב כזה, אין בעצם שום מוצא, או לפחות לא מוצא מועיל. נהפוך הוא, זה יגזול מאתנו כל מנת אנרגיה ומוטיבציה ויהפוך אותנו לנרגנים. ברגע שניווכח שאנו מזיקים לעצמנו, צריך להחליט לזוז משם.

המורה שלי, פטריציו פאולטי, קודד את זה בשלשה מנצחת:

ניתוק – מרחק – נחישות

 

ניתוק: להתנתק מהמצב הזה. להגיד לעצמנו שאנחנו לא רוצים להיות שם יותר, שאנחנו לא מוכנים לאבד את כל ההון האנרגטי שלנו, ששום דבר לא שווה את המחיר הזה, שום דבר. אפשר להיזכר בכל הדברים שהיה רגע בו הם היו הדבר החשוב ביותר בעולם ולכשחלף זמן, שכחנו מהם לגמרי. בעולם ההתפתחות קוראים למצב כזה “הזדהות” – אני מושא תשוקתי (או מושא הרוגז, הכעס, התסכול שלי) ואין שום דבר אחר מחוץ לזה.

מרחק: ברגע שהצלחתי לרגע להתנתק מהמחשבה שזה הדבר היחיד החשוב עבורי, אני יכולה לתפוס מזה מרחק. כדי לעשות זאת, אני יכולה בפשטות ליצור מרחק פיזי, ללכת למקום אחר, אולי למקום שעושה לי טוב, כל מקום שהוא. אני יכולה לשים מוזיקה ולרקוד, אני יכולה ללכת לקרוא משהו – בקיצור, כל מה שיכול לעודד בי תזוזה אל עבר מקום פנימי טוב יותר.

נחישות: נדרשת נחישות כדי ליצור את המרחק, אך נדרשת עוד יותר נחישות כדי לא לחזור לטריטוריה המושכת מאד של הרע. משום מה אנו תמיד נוטים לחזור לשם, כאילו שטוב לנו יותר ב”רע”. נדרשת נחישות כדי להזכיר לעצמנו מה בעצם המטרה, כדי לחזור על צעדינו ולראות איפה טעינו ולתקן את המסלול, כדי לחשב מסלול מחדש.

 

זה מה שעשיתי במקרה של האוטו ועכשיו הוא כאן, סוף סוף איתי, נקי ומתוקן.

זה מה שאפשר לעשות גם בקריאה מהירה – כי קריאה מהירה זה אפשרי!