נזכרתי היום בספר הראשון שתפס אותי, את החוויה הראשונה של להכנס לדמות של מישהו אחר. את הלילות הארוכים בילדותי שבהם התכרבלתי בשקט במיטה והייתי מישהו אחר, במקום אחר, בזמן אחר.

אני זוכרת את ההתגנבויות לספרייה, או לגן שקט ואת הבריחה השקטה מהמציאות הפשוטה שבה חייתי אל פנטזיה קסומה שהיתה לא פחות מציאות מהעולם שסובב סביבי.

חוויות כמו אלו משכו אותי לכיוון קריאת ספרים והשאירו בסיום כל ספר טעם של עוד.

אני רוצה לכתוב היום על בעיה שרבים מההורים היום מתמודדים איתה, והיא צצה ועולה לעיתים תכופות, במיוחד לאור סדנאות הקריאה המהירה לכל המשפחה שהתחלתי לעשות השנה: למה בעצם ילדים קוראים פחות?

עם זאת, הכלל הזה לא נכון תמיד וישנם ילדים שקוראים המון, אז כדי לבדוק את זה אבקש ממך לעשות משהו קטן בשבילי בסיום המאמר. נראה לך שזה יהיה אפשרי?

היום אנו רואים שילדינו קוראים הרבה פחות, הם עסוקים בטלפונים הניידים, במחשבים, בטלוויזיה, ואם מנסים לתת להם ספר טוב הם מעקמים את האף, ונראה שהדפים הפשוטים והעטיפה הצבעונית מעניינים אותם כשלג דאשתקד.

גם אם הם מחויבים לקרוא בשביל ביה"ס, הם עושים זאת באיטיות ובחוסר חשק מופגן, ובד"כ בוחרים את הספרים הקצרים ביותר שהם יכולים לשים את ידם עליהם.

ואין על מה לדבר על קלאסיקות ישנות, שנראה שכתובות בשפה שלעיתים לא מובנת עבורם.

אחת הסיבות העיקריות לכך שילדים היום קוראים פחות לעומת הדורות הקודמים היא ההבדל בקצב האירועים שאליהם הם נחשפים, וכמות הגירויים.

לעומת קצב המידע שספר יכול להציע, ילדים נחשפים היום לכמה גירויים במקביל באופן קבוע! הם רואים טלוויזיה כמה שעות ביום, מבלים בצ'טים או משחקי מחשב. הם זמינים בנייד, שומעים מוזיקה לאורך רוב היום, יוצאים החוצה ומבלים בקניונים, שם הם נחשפים למאות פרסומות במקביל!

כל הגירויים האלה פועלים במהירות מאוד גבוהה, ומציעים למוח גירוי עצום.

כשהילדים בוהים במסך המרצד של המחשב או של הטלוויזיה הם חשופים לאור בהקרנה ישירה ולצלילים שונים (עד פי 1000 גירויים מאשר בספר).

כאשר הילדים ניגשים סוף סוף לקרוא ספר, המוח שלהם מוצא את הגירויים בלתי מספקים בעליל!

הסיפור מתקדם לאיטו לאט לעומת ההתקדמות של סדרת טלוויזיה או צ'ט; העלילה מתפתחת מילה אחר מילה, משפט אחרי משפט, וברוב הספרים צריכות לעבור דקות ארוכות של קריאה ואפילו שעות עד שמגיעים לחלק המעניין של העלילה.

בנוסף, המוח של הילד מחפש גירויים אחרים, אשר מגיעים בקלות דרך האייפון, המחשב הדלוק ליד, מסך הטלוויזיה וכו'.

מחקר שנערך בניו-יורק הראה שילדים שצפו בטלוויזיה שלוש שעות או יותר כל יום בגיל 14 נמצאים בסיכון גדול פי 3 לנשור מלימודים אקדמיים.

מצב זה הוא בעייתי מכיוון שהוא מדלל את הסבלנות של ילדינו. המוח המהיר שממתין לגירויים, מתקשה לחכות, לקבל את פני הבאות, להקשיב באמת. תודעה שגדלה להיות חסרת סבלנות, שלא מסוגלת להבין התפתחות עמוקה של תהליך, שמחפשת את הפיתרון הזמין והמיידי. אלה הדברים שילדינו מפסידים כשהם מוותרים על הספרים.

ספרים אם כן, מהווים מרכיב חשוב בהתפתחות הילד, הם עוזרים לו לפתח את הדמיון, להבין התפתחויות ארוכת טווח של תהליכים, ולפתח אמפטיה כלפי אחרים.

ילדים שלא קוראים מפספסים את החוויה הזאת מכיוון שהגירויים שהם נחשפים אליהם אינטסיבים הרבה יותר. גירויים אלה כמו טלוויזיה, מחשב, ופלאפון, יוצרים תודעה חלשה אשר לא מלמדת אותם איך להתרכז באמת במשימות החשובות שאיתם הם יתמודדו בעתיד הקרוב והרחוק.

כפי שציינתי, יש לי בקשה קטנה בשבילך.

יש לך ילדים?

יש לך הכרות עם ילדים?

הם קוראים?

אם כן, זה יהיה מעניין לשאול אותם כמה ספרים הם קוראים בחודש.

אם הם קוראים אפשר לשאול אותם למה הם קוראים?

איזה ספרים הם קוראים? אם לא אז למה לא? האם הם רוצים? ואם כן, אז מה יעזור להם לקרוא/מה מונע מהם לקרוא? אז, אני מבקשת פשוט לעדכן אותי במייל שלנו (in-forma@in-forma.co.il) או בדף הפייסבוק של "קריאה תלת מימדית"

ככה אוכל להתאים את ערכת הקריאה המהירה שאני מכינה לא רק לך, אלא גם לילדיך.

תודה מראש

שולמית

ב-1999 נפלה בידי ההזדמנות לערוך ניסוי. התבקשתי ללמד עברית בבית הספר המוערך לשפות של עיריית מילאנו באיטליה, שם חייתי. באותה תקופה עסקתי כבר באינטנסיביות בחקר האדם, במוח, בפוטנציאלים וביכולות של המכונה האנושית ולכן, אספתי בשמחה את ההזדמנות וניצלתי אותה כדי לבחון אם התיאוריה שלמדתי על מיומנויות לימוד אכן תבוא לידי ביטוי באופן פרקטי בשטח. בקורס שלי לעברית, אם כן, למדו לדבר עברית תוך כדי לימוד ג'אגלינג, Juggle-Hebrew.

זה היה קורס משעשע מאד, אך עוד יותר מלהיבות היו התוצאות: 40% (!!!) שיפור בעקומת הלימוד של השפה. כמובן, את מיומנויות הג'אגלינג לא מדדנו

מה הקשר בין ג'אגלינג לעברית, תשאלו? אין קשר ישיר, אך יש גם יש קשר לדרך בה עובד המוח.

לפני שנמשיך, אמליץ לכם לעיין במאמר "מבנה המוח ואיך זה קשור לקריאה תלת מימדית" שנמצא באתר שלנו.

שתי ההמיספרות של המוח – דרכים שונות לתפוס את המציאות

מאחורי הניסוי הזה עומדות שתי ההמיספרות של המוח, שני חצאי הכדור, או חצאי האגוז, המחוברות ביניהן על ידי הגוף היבלתי, ה"קורפוס קלוזום".

כדי להסביר בקצרה, יש לנו המיספרה שמאלית אשר שולטת על צידו הימני של הגוף ותפיסת המציאות שלה היא אנליטית, תפיסה של פרטים, השוואה וחיבור ביניהם, היא יותר לוגית וליניארית. בהמיספרה הזאת נמצאת השפה וכושר הדיבור וגם הבנת הנקרא כפי שלמדנו לקרוא.

יש לנו גם המיספרה ימנית, היא תופסת את המכלול והיא יותר יצירתית, רגשית ומוטורית.

הרצאתה המופלאה של ד"ר ג'יל בולטי טיילור, חוקרת המוח שחוותה אירוע מוחי, ממנו השתקמה לאחר 8 שנים, יכולה להאיר לנו היטב את ההבדל בין שתי ההמיספרות שלנו וכיצד כל אחת מהן תופסת את העולם ומגדירה את תפיסת העצמי שלנו. אני ממליצה בחום להקשיב להרצאתה הקצרה והמלמדת.

פרופסור מייק גזניגה, עליו כבר דיברתי במאמרים קודמים, חוקר גם הוא מזה 30 שנה את שתי ההמיספרות. הניסויים אותם הוא עורך על אנשים בהם הופרדו שתי ההמיספרות על ידי חיתוך הקורפוס קלוזום, יכולים להאיר לנו רבות על ההשפעה של התפיסה השונה של כל המיספרה.

ובכן, רוב הגירויים המגיעים אלינו ביומיום שלנו ואשר קשורים לקריאה, לימוד, עבודה על המחשב, ניהול המטלות שלנו ביומיום ואף תפיסת האישיות שלנו, כל אלה מנוהלים על ידי ההמיספרה השמאלית. אותנו לימדו לקרוא אותיות שהופכות למילים, ואחר כך למשפטים עם תוכן ומשמעות. גם כדי לתפוס כמויות, לדוגמה, מראים לנו כילדים 6 תפוחים וכששואלים אותנו "כמה תפוחים יש כאן?", אנחנו מתחילים לספור: תפוח אחד, שני תפוחים, שלושה תפוחים וכו'. כלומר, אנו עוקבים אחר דרך החשיבה  של ההמיספרה השמאלית.

במנזרים העתיקים בטיבט, שם היו מחנכים את ילדי האצולה הדתית מגיל צעיר מאד, השתמשו ב"קופסה הטיבטית", קופסה ובה קבוצות אבנים בגדלים וצבעים שונים. הילד היה נחשף מגיל צעיר לקופסה הפתוחה למספר שניות ומיד אחריה הייתה מגיעה השאלה: "כמה אבנים אדומות?". זוהי יכולת של ההמיספרה הימנית.

כששתי ההמיספרות משתפות ביניהן פעולה, אנו לומדים טוב יותר וזוכרים לאורך זמן. רוצים דוגמה? סביר להניח שגם אתם למדתם את ה-ABC באנגלית יחד עם השיר וסביר להניח שגם אתם, כמוני, עד היום, כשאתם רוצים להיזכר מה קודם למה, אתם מוצאים עצמכם מזמזמים את השיר, נכון?

ובכן, האותיות של ה-ABC מנוהלות על ידי ההמיספרה השמאלית, אך המוזיקה נמצאת בזו הימנית. השילוב ביניהם יוצר את הקישור הנזכר לאורך זמן ביתר קלות.

עיקרון זה מיושם ברבות מן הדתות, שם הקריאה בכתובים או התפילה מלוות במוזיקה.

השילוב בין מוזיקה ולימוד, אם כן, אינו המצאה חדשה.

המוזיקה בהיסטוריה

ואכן, חלקים עתיקים יותר של המוח מעורבים בפעילות המוזיקלית. דניאל לונטין, חוקר מוח ומוזיקאי, בהרצאתו "The World in Six Songs", טוען שבזמן שמקשיבים למוזיקה, פועלים במוח חלקים הקשורים לגזע המוח, למוחון (סרבלום) והגשר, שהם חלקים קדומים יותר של המוח, לעומת חלקי מוח המופעלים בעת הקשבה לשפה. זה אומר שמוזיקה היא עתיקה יותר משפה והיא אכן הייתה בשימוש אצל הניאנדרתליים והשימפנזות.

ואלורי סאלימפור ורוברט זאטורה, חוקרים מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ניסו לאתר מה בדיוק פוקד המוח על הגוף ואילו חומרים כימיים הוא מורה לו להפריש בשעה שאנחנו מאזינים למוזיקה או מנגנים אותה. במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ, הם אומרים: "כל אחד מרגיש איזו השפעה חזקה יש למוזיקה על המוח ועל הנפש. על כך קוראים עוד במקורות עתיקים: דוד שניגן לשאול והרגיעו – בוודאי יש שיודעים היום מאיזו פגיעת נפש סבל שאול לפי התיאורים בתנ"ך; ובדיאלוג "המדינה" של אפלטון: דרישתו להימנע מסולמות מוזיקליים מסוימים כדי לא להשחית את נפש הנוער. הקשר בין מוזיקה לנפש קיים גם בתרבויות המוזיקליות המזרחיות כמו בפרס והודו, ובימינו אף מתורגם לתחום ידע טיפולי מודרני: התרפיה במוזיקה."

"בואציוס בן המאה השישית לספירה, שטען שמוזיקה נוצרת גם מתנועת הכוכבים במסילותם ("מוזיקה מונדאנה"), וגם מגופו של כל אחד ואחד מאיתנו ("מוזיקה הומאנה"). זה לא המוח, אומר כך בואציוס, כל מהותנו ומהות סביבתנו הן מוזיקה, כל מה שיש לו קצב ודופק ותנועה. לא פלא איפוא שהאזנה לה עושה לנו כל כך טוב.”

רגש וזיכרון וגם ריכוז

אך בואו נזכיר רגע אספקט נוסף שבו כבר דנו בעבר והוא הקשר בין בהיפוקמפוס, מרכז הלמידה והזיכרון הויזואלי במוח והאמיגדלה, האזור המנהל את הרגשות הבסיסיים. מחקר שנעשה במכון וייצמן למדע על ידי ד"ר רוני פז, הוכיח שאנו זוכרים טוב כל דבר שהיה קשור ברגש. ומה יותר טוב כדי להכניס רגש ללימוד מאשר מוזיקה?

ד"ר אני פאטל, חוקר מוח ומוזיקאי, בהרצאות Music and the mind , מראה כיצד בזמן שמיעת מוזיקה מופעלים במוח גם האזורים הקשורים לזיכרון, ללמידה, לתשומת לב, לתפיסה של תבניות, לרגש ולדימיון חזותי.

צוות חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד, ארה"ב ערך ניסוי ובו בדק ב-fMRI (הדמיית תהודה מגנטית לצורך מחקר) את תגובות המוח למוזיקת בארוק. המחקר הראה שבזמן ההקשבה למוזיקה, אך עוד יותר מכך, בזמן ההמתנה בין קטע מוזיקלי אחד לשני, מופעלים האזור במוח האחראי על תשומת לב ועל עדכון הזיכרון.

האם כל מוזיקה תתאים לקריאה?

כן. לא. נסביר.

זוהי סוגיה אותה חקרו רבים.

המוזיקה שליוותה את הארוחה הרומנטית או זו שליוותה מערכת יחסים שהסתיימה באופן טראגי, תשלח אותנו, מן הסתם, לאותו רגע מסוים ותרחיק אותנו מהספר. רצוי, אם כן, לבחור מוזיקה שאין לה הקשר רגשי.

מוזיקה המכילה מלל מורכב- כמו זו של מאיר אריאל, כדי לתת דוגמה – תעסיק את אותו האזור במוח האחראי על פענוח הנקרא.

עדיפה, אם כן, מוזיקה אינסטרומנטאלית (רק כלי נגינה, ללא מלל) שאין בה קפיצות בולטות מידי.

מוזיקת טראנס, טכנו, האוס ומוזיקת כלי הקשה מתאימה פחות, שכן היא יוצרת רצון לתנועה מוטורית ופחות ריכוז.

בניסוי לא מדעי שנערך בבית ספר בארה"ב, ניתנו שתי משימות, האחת בשמיעת מוזיקה תוך כדי קריאה והשנייה כשסביבם שקט. 58% מהקוראים ציינו שלמרות שלא יכלו לבחור את המוזיקה, הם קראו טוב יותר. בנוסף, התגלה שהשקט שהיה בכתה גרם למתח שבא לידי ביטוי גם ברמה הפיזית, בעוד שאלה ששמעו מוזיקה היו יותר רגועים ונינוחים בזמן הקריאה.

נחזור לצמד החוקרים הקנדיים שלנו: "מוזיקה שהשמיעו – ודווקא מוזיקה כלית בלבד, בלי שירה ומלים – גרמה למוח הנבדקים להפריש חומר כימי הנקרא דופמין (Dopamine) – חומר שמקנה תחושת עונג.

סריקת אמ-אר-איי איתרה את המקומות המסוימים במוח שמגיבים למוזיקה, הן לציפייה לשמיעתה והן להגשמת הציפייה תוך כדי שמיעתה. האזור שמגיב לשיא המוזיקלי קשור לאותו חלק במוח האחראי על רגשות. הדופמין אכן שפע משני האזורים הללו, בייחוד מאזור הרגשות. סגנונות מוזיקליים רבים הושמעו לנבדקים, בהם ג'ז, פאנק, טנגו ואפילו נגינה של חמת חלילים; אבל התגובה החזקה ביותר היתה דווקא למוזיקה קלסית, ובמיוחד ליצירות מסוימות: האדג'ו של סמואל בארבר, הפרק השני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן והקטע לפסנתר "אור ירח" מאת דביסי. " (קישור לקטעים המוזיקליים בהמשך המאמר).

ניסוי שנערך באוסטרליה ב- Macquarie University ,הראו כי המוזיקה המתנגנת ברקע לא צריכה להיות חזקה או רועשת מידי. התוצאות הטובות ביותר בריכוז התקבלו כשהמוזיקה הייתה מהירה ורכה (fast/soft)

חוקרים אחדים ממליצים להשתמש במוזיקה שיש לה ביט אחד לשנייה.

אך לאחר שאמרנו את כל זאת, ורגע לפני שאנו מפרטים לכם קטעים מוזיקאליים, יש תמיד יוצאים מהכלל. יכול להיות שמישהו מאתנו ימצא עצמו בנוח לקרוא דווקא עם מוזיקת היפ-הופ. אין שום בעיה! פשוט נסו, נסו ונסו עד שתמצאו את המוזיקה שעזרה לכם לקרוא. ואם מצאתם כזאת, הפכו אותה למוזיקת הקריאה שלכם, קראו תמיד עם המוזיקה הזאת ברקע!

ואחרי כל ההסברים האלה, לא נותר לנו אלא להפנות אתכם להרבה מוזיקה טובה לקריאה.

אגב, הידעתם שיש רשימת השמעה ביו-טיוב? מדובר באפשרות יחסית חדשה שמאפשרת ליצור שרשור של כמה קטעים וכך לא להצטרך להחליף בתום כל קטע מוזיקה.

קטעי מוזיקה מומלצים:

• "מוזיקה ללימודים"
• האדג'ו של סמואל בארבר
• ועוד גרסה לאדג'ו של סמואל בארבר
• קלייר דה לון, דביוסי Clair de lune
• הסימפוניה התשיעית של בטהובן  Beethoven – Symphony No. 9 op. 125 – Second Movement
• ועוד גרסה לסינפוניה התשיעית של בטהובן פרק 2
• The Branderburg  concertos – Bach
• שופין נוקטורנו Nocturn – Chopin
• Mozart Symphony 41 K 551
• A. Mozart – Serenada Notturna, K. 239, Rondo
• music for study
• Jamiroquai – Music Of The Mind
• The Classical Music for Reading

"העין רואה רק את שהמוח מוכן להבין" – אמר הפילוסוף וחתן פרס נובל הצרפתי בן המאה ה-19 אנרי ברגסון.

הרבה לפניו, בשנת 390 לפנה"ס לערך, הפילוסוף אפלטון, מזועזע מהריגתו של מורו החכם סוקרטס, מספר בספרו "המדינה" את משל המערה המפורסם שלו (אני ממליצה מאד לקרוא קטעים מתוך הטקסט המקורי) ."תארי לעצמך אנשים שחיים במערה  מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש." (על פי הגרסה של יוסטיין גורדר, בספרו "עולמה של סופי", עמ' 81-82)

אפלטון מחלק את המציאות לשנים: עולם החושים ועולם האידיאות. הוא טוען שהעולם האמיתי, הממשי, בר הקיימא הוא עולם האידיאות, ואנו – בני האדם יכולים להגיע אליו באמצעות התבונה. לעומת זאת בתחום עולם החושים ניתן להגיע לידיעה חלקית בלבד, זורמת ומשתנה, לא יציבה וממשית. המציאות, אם כן, לפי אפלטון, אינה קיימת, קיימת רק התפיסה שלנו של המציאות.

סוקרטס, מורו של אפלטון, טוען שאין דבר הקיים כשהוא לעצמו ולפיכך, למשל, הצבע אינו קיים בעין או באובייקט הפיזי, אלא מתהווה עבור התופס מתוך פגישת העיניים עם התנועה המתאימה עם האובייקט הפיזי.

רנה דקארט הפריד בין הגוף כמכונה והנפש ששולטת בגוף המכאני ונמצאת בבלוטת האצטרובל (מושב הנשמה). מי במוח מתבונן ומחליט מה יש בעולם החיצון? לפי דקארט,הכל תלוי במקום בו אתה שם עצמך סובייקטיבית.

העיניים שלנו אמנם ממוקמות בקדמת הראש, אך למרות זאת, כמו במשל המערה של אפלטון, המידע על מה שראינו אינו מגיע ישירות מהעין. כל עין מחוברת בנפרד דרך הרשתית על ידי עצבים אופטיים למרכזי עיבוד נתוני הראייה, כ-30 במספר. רק כ-20% מסיבי העצבים המגיעים לאזור הראיה הראשון בקורטקס מקורם ברשתית העין, ואילו שאר הסיבים מגיעים מאזורי ראיה "גבוהים" ומאזורים פריאטליים ופרה-פרונטליים. כלומר, לציפיות שלנו באשר למה נראה יש משקל גדול בהגדרת מה שנראה באמת.

העולם התלת-מימדי שאנו רואים נבנה במוח בעצם מתמונות דו-מימדיות וקטועות המגיעות מרשתית העין דרך התאלמוס לקורטקס הויזואלי. מסתבר כי המוח משלים את הפרטים החסרים או המטושטשים ויוצר תמונה עשירה של העולם, אותה אנו תופסים כ"אמיתית", בהתבסס על אסוציאציות ותמונות השמורות בזיכרון.

לפי פרופ' רפי מלאך, מהמחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון וויצמן, הראייה מתרחשת באופן אוטומאטי, אין לנו אפשרות לשלוט או להשפיע עליה. אין אפשרות לפעילות רציונאלית בזמן ראייה. באשליות האופטיות, למרות שאנו יודעים שכלית שיש שם משהו, אי אפשר להשפיע על מערכת הראייה ולגרום לה לראות אותם. זוהי הסיבה, למשל, שבקורס טייס מלמדים את הטייסים לא לסמוך על מראה עיניים אלא רק על המכשירים.

מי השולט אם כן במוח? המחקר מראה שאין כזה.

ד"ר עמוס אריאלי ממכון וויצמן למדע, מומחה בתפיסה חזותית, מסביר עוד על מבנה העין: כל החושים, או המידע החושי, הוא אומר, עובר בתלמוס. המוח מתואר כמערכת עוקבת של תחנות ממסר המתחילה בייצוג קבוע של האובייקט ומסתיימת בתגובה התנהגותית.

העין מפרקת את התמונה לפיקסלים ברשתית, כלומר למעשה אין תמונה שלמה, אבל הקשרים עם המוח (גנגליון) מעבירים רק את המידע על הפרשים של אור ומפרשים. בקורטקס במרכז הראייה, כל פעם שהתא פעיל (עצב) יש פולס מהיר. כשמסתכלים על קצב הפולסים, ממוצע הפעילות של תא בודד היא לא רציפה.

ישנם 30 אזורי ראייה במוח, אך כל אחד עוסק בתחום אחר. יש תאים שרואים רק קוים, אחרים צבעים, אזור שמזהה פרצופים וכו'. לכל תא יש תגובה קבועה לגירוי חושי מסוים. השונות במוח לגירוי תחושתי מופקת על ידי הדינאמיות של הפעילות העצמית במוח רגע לפני הגירוי ולכן, ניתן לחזות את התגובה! אז מה מביעה התנועה במוח ברגע שלפני הגירוי? האם ההקשר נמצא במוח ומתחבר עם הגירוי בתחנה הראשונה? נמצא שהפעילות העצמית במוח משנה את התגובה ההתנהגותית.

ד"ר אריאלי מדבר על הפוביאה (Fovea), אותו איבר הממוקם על גבי הרשתית ואמון על חדות הראייה, בה אנו משתמשים לקריאה. בפוביאה יש אברי חוש לצבע, ריכוז גבוה של עצבים וכלי דם עם צפיפות גבוהה, אך  גודלה הוא אך 2 מ"מ. אנו בעיקרון רואים במטושטש ורק בגלל תנודות העין אנו רואים את המציאות ממוקדת, יש 80 תנועות עין בשנייה. בכל רגע אנו רואים קטע קטן של מציאות והמוח מאפשר לנו לראות תמונה שלמה. אנחנו בעצם מסתכלים רק על נקודות קריטיות של תנועה והן קובעות מה נראה, כלומר נקודת המבט קובעת. מדהים עד כמה תפיסה זו שונה מהתפיסה שיש לנו לגבי מה שאנו רואים. אנו בטוחים שמה שראינו,שאיך שראינו הוא הוא המציאות האובייקטיבית, נכון? בהקשר של הקריאה המהירה אני פוגשת את הגישה הזאת בכל קורס וקורס, את הפחד לא לראות "כמו שצריך" את הכתוב…

בכל מקרה, זה נכון לגבי כל החושים. אנו מזיזים כדי לחוש. מה שאנחנו עושים באופן סובייקטיבי ואקטיבי יקבע איך נתפוס את העולם. כל אברי החוש נמצאים בתנועה מתמדת ולכן העין אינה מצלמת את המציאות, אלא יש השתתפות אקטיבית בחקר העולם.  היכולת שלנו להבין את המציאות נובעת מכך שאנו אקטיביים במציאות. אם המציאות תשתנה בלי שאנו פועלים, לא נוכל להבין אותה.

לפי תנועת הגשטאלט, שפעלה בשנות ה-30 של המאה העשרים, אנו מסיקים את המציאות מתוך ההקשר. משפטם המפורסם הוא: "השלם גדול מסכום חלקיו". כוונת משפט זה היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, ואף רואה או משליכה את חוקיה על הדרך בה קולטים החושים שלנו. טענתם של אנשי הגשטלט הייתה, כי אין טעם בפירוק התהליכים המנטליים למרכיביהם, כיוון שהתהליך המנטלי הוא 'יותר' מצירוף פשטני של מרכיביו. החוויה בעצם תלויה בהכתבה של תודעת האדם לתנאי הסביבה, ואינה תוצר פשוט של צירופם יחד.

המציאות, אם כן, היא רק מה שאנו מפנים אליו את תשומת הלב. מי יודע, אם כן, מה בספרים שאנו קוראים איננו רואים בעצם? ד"ר עמוס אריאלי הציג את הסרטון המפורסם על הגורילה כדי להמחיש שאנו רואים רק את מה שאליו אנו מכוונים את תשומת הלב. ברגע שתשומת הלב נתונה לספור את בעלי החולצה הלבנה, המוח משמיט מידע שחור.

הממצאים מהניסויים מרמזים לכך שיש פעילות תמידית במוח שמשפיעה על התפיסה וההתנהגות ולכן, אין שום תפיסה אובייקטיבית של המציאות.

במובן הזה, קריאה מהירה, קריאת על ובמיוחד הקריאה הצילומית – שלושת המרכיבים של הקריאה התלת מימדית – מכנסות את תשומת הלב באיכות הרבה יותר גבוהה כלפי הספר ולכן, מאפשרת קליטה רחבה יותר של הנתונים ללא סינון.