הנזיר שחקר את המוח שלו

מתייה ריקאר, הביולוג הצרפתי שהפך לנזיר בודהיסטי, מגיע להרצאה בישראל. ראיון על מדיטציה והמוח האנושי

אביטל להב

'אנשים שעוסקים במדיטציה הם נחקרים מאוד מועילים כאשר אנו מבקשים לברר מה קורה במוח כשאנשים מהרהרים בינם לבין עצמם, מפני שההתבוננות הפנימית שלהם מאוד שקיפה. במובן זה הם כמו טלסקופ-מוח', אומר הנזיר הבודהיסטי מתייה ריקאר, בראיון טלפוני מפאריס. ריקאר, צרפתי בן 62 החי במנזר שצ'ן שבהרי ההימלאיה, יגיע ב- 30 ביולי להרצאה אחת בארץ (19:00, תיאטרון 'גשר' ביפו). הסופר, הצלם והמתורגמן, יגיע כאורח מטעם עמותת 'ידידי הדהרמה' ונושא הרצאתו יהיה השפעתה של המדיטציה על המוח.

מתייה ריקאר, שלפני התנזרותו השלים דוקטורט בביולוגיה מולקולארית בהנחיית חתן פרס נובל פרנסואה ז'קוב, משמש עבור רבים גשר בין המרחבים דלילי החמצן של נזירי הבודהיזם בהרי ההימלאיה, לבין המעבדות, אולמות ההרצאה ומסיבות העיתונאים של ערי אירופה וצפון אמריקה. ריקאר משמש כמתורגמן עבור הלאמה שצ'ן רבג'ם רינפוצ'יה, נכדו של המורה הרוחני המנוח, דילגו קהיינצ'ה רינפוצ'יה. כמו כן הוא מתלווה תכופות למסעות ההסברה של הדאלי לאמה ועוסק בתרגום מאמרים וספרים, בארגון כנסים ובהרצאות.

הרקע החינוכי והתרבותי שלו, הפכו את ריקאר לדמות המגשרת בין פערים תרבותיים. כבנו של הפילוסוף הצרפתי הנודע ז'אן-פרנסואה רוול, גדל הנזיר בלב האליטה האינטלקטואלית והמדעית של פאריס. בגיל 26, לאחר סיום לימודיו במכון 'פסטר' היוקרתי, נסע לטייל בהודו והחל לתרגל מדיטציה. ב-1972, קבע את משכנו במנזר שצ'ן ומאז 1979 הוא נחשב לנזיר. שניים מספריו של ריקאר תורגמו לעברית: 'הנזיר והפילוסוף' ו'בזכות האושר'. 'הנזיר והפילוסוף' הוא ספר המבטא היטב את מעמדו המיוחד של המחבר, על התפר בין הציוויליזציה הנוצרית-יהודית לבין הציוויליזציה הבודהיסטית. הספר מקבץ שיחות בין פילוסוף מערבי, אותו מייצג אביו של ריקאר, לבין צעיר מערבי שהפך לנזיר בודהיסטי, אותו מייצג הבן ריקאר.

גולת הכותרת של עבודתו הציבורית, היא השתתפותו במספר פרויקטים מדעיים, שמעמידים את המדיטציה לרשות מדעי המוח. ריקאר סבור שעבודתם של המדענים בתחום זה היא פורצת דרך במובן שהיא הצליחה להעיר תחום שהיה רדום למשך כ- 100 שנים, חקר מצב המוח בזמן הרהור. 'הבעיה עם חקר האינטרוספקציה, שבגללה פחות או יותר נטשו את תחום המחקר הזה בסוף המאה ה- 19, הייתה שהיא נתפסה כמשהו מאוד בלתי יציב ולא אמין, כמו טלסקופ שרועד' מסביר ריקאר, 'אבל אם אתה עובד עם אנשים שמסוגלים להתרכז לאורך זמן, ומתאמנים באופן סדיר בהתבוננות פנימית, אתה מקבל תמונה הרבה יותר יציבה ואמינה'.

הקשר בין המדענים לבין הנזירים הבודהיסטיים התחיל בשנת 2000 כשבמעבדתו של פרופ' ריצ'רד דייווידסון באוניברסיטת ויסקונסין התקבל פקס ששלח הדאלי- לאמה, בו הזמין את דייווידסון לכנס בעיר דרהמסלה. דייווידסון, מתרגל אדוק של מדיטציה, ניאות כמובן להצטרף והעיר את תשומת ליבם של מדענים נוספים להזדמנות המחקרית הגדולה שנפלה בידם. 'בפגישה זו נכחו, חוץ מהדאלי- לאמה, ממני ומדייווידסון, חוקרים נוספים שהתעניינו בתחום כמו פרנסיס קוברל, פול אקמן ואחרים. במהלך השבוע הזה הוחלט לעשות מחקר רציני בנוגע למדיטציה והשפעתה ארוכת הטווח וקצרת הטווח על המוח. מכיוון שאני מדען בהכשרתי חשבתי שזה מאוד מעניין והתנדבתי לשמש כנחקר. מה שעניין אותי במיוחד היה המפגש בין החוויה האובייקטיבית של המדען, המתבונן במוחו של אדם אחר, לחוויה הסובייקטיבית של המתרגל, המביט אל תוך עצמו'.

מאז הועידה בדרהמסלה הלך והתהדק הקשר בין הנזירים למדענים. כ- 20 נזירים השתתפו עד כה במחקרים שנערכו באוניברסיטאות במדיסון, פרינסטון, ברקלי ועוד. 'המחקר התפתח מאוד בזמן הקצר שעבר ועכשיו חוקרים גם את ההשפעה קצרת הטווח על אנשים שלא עוסקים במדיטציה זמן רב. בוחנים גם שימושים קליניים למדיטציה ואנו נמצאים בתקופה שבה מחברים סוף סוף בין אובייקטיביות לסובייקטיביות'.

מה עושים במחקרים אלה?

'מדיטציה היא אימון של המוח. אפשר לאמן את המוח לכל מיני דברים, אפשר לאמן אותו לריכוז עמוק, לעבודה מרוכזת באזור מסוים או למיקוד במחשבה אחת. בפעם הראשונה בחנו כמה סוגים של מדיטציה והחלטנו להתרכז בשלושה סוגים: אימון לחמלה, אימון לריכוז עמוק ואימון 'נוכחות פתוחה', שנועד להביא למצב שבו אתה פחות רגיש לגירויים אבל עדיין מאוד מודע. עם שני האימונים הראשונים הגענו לתוצאות מאוד מעניינות. השוונו בין מצב רגיל בו הנחקר שוכב בבדיקת MRI לבין מצב של מדיטציה. השוונו גם בין אנשים שלא עושים מדיטציה לבין הנזירים. בכל פעם נבדקו הנחקרים לאורך פרקי זמן של כ-3 דקות ומערכת ה-MRI הראתה מה קורה במוח באותו זמן. הגענו בהדרגה לתמונה של התהליכים המתרחשים במוח כאשר שנזיר מאמן את עצמו לחשוב על חמלה, וכאשר נזיר מנסה להגיע למצב של ריכוז עמוק מאוד'.

תוצאות המחקר של פרופ' דייווידסון הצביעו על שלוש תופעות יוצאות דופן במוחם של הנזירים. כשהתבקשו הנזירים לאמן את מוחם לריכוז עמוק בחפץ מסוים או לחשיבה אודות מושג החמלה, נרשמה במוחם תנודה של גלי הגמא, שהייתה מהירה פי 30 מזו שנרשמה אצל קבוצת הביקורת. בנוסף, נרשמה פעילות מוגברת באונה הפרונטלית השמאלית של המוח. אזור זה נחשב לאזור האחראי לתחושת נועם ואושר. הפעילות באונה הפרונטלית השמאלית של ריקאר הייתה כה מוגברת, שמגזין ה'אינדפנדנט' כינה אותו 'האיש המאושר ביותר בעולם'. הממצא השלישי היה תנודות מסונכרנות באזורים שונים של המוח, תופעה המוכרת אצל אנשים הנמצאים תחת הרדמה כללית.

למה חשבתם דווקא על חמלה?

'יש שתי סיבות, למרות שלא בדקנו רק חמלה אלא גם ריכוז. מסתבר שהריכוז בחמלה הוא המצב המדיטטיבי המניב את עוצמת גלי הגמא הגבוהה ביותר'.

האם זה אומר שחמלה היא רגש חזק?

'לא. זה מדגים את היכולת שיש לאנשים שעוסקים במדיטציה לייצר מצב מוחי מאוד נקי ומדויק. בדרך כלל, כשמתבוננים בהדמיה של מוחו של אדם העוסק בהתבוננות פנימית, מקבלים תמונה מאוד מבולבלת ומפוצלת של עבודת המוח. אבל בזמן אימון המוח לחמלה, מקבלים שדרים מאוד נקיים וברורים וגלי מוח מאוד חזקים. אבל לא הייתי קורא לזה רגש חזק כי זה מצב קוגניטיבי שניתן לשמר אותו למשך 20 – 30 דקות. אני לא חושב שאפשר לשמר רגש כמו הפתעה או פחד למשך זמן כזה ארוך, בצורה יציבה וללא גירוי חיצוני'.

תוצאות המחקר עוררו עניין רב, כשפורסמו בשנת 2004. עם זאת הן עוררו ביקורת רבה מצד מדענים. בראש מחנה המתנגדים התייצב הנוירולוג יי ראו (Yi Rao), מדען ממוצא סיני העובד באוניברסיטת נורת'-ווסתרן שבארה'ב. ראו ותומכיו יצאו כנגד מחקריו של דייווידסון בטענה שהם מוטים, בשל העניין האישי של דייווידסון במדיטציה. הם טענו גם כי דייווידסון עושה שימוש פסול במדע, על מנת לקדם את מאמציו הדיפלומטיים של הדאלי- לאמה להביא לשחרור חבל טיבט מהשלטון הסיני. דייוידסון ותומכיו השיבו למבקריהם באותה מנה, וציינו כי מחצית מהחתומים על גילוי הדעת נגד המחקר, היו מדענים סינים

'יש לי שני דברים להגיד על הביקורת הזאת', אמר ריקאר, 'ראשית, זה פשוט לא נכון עובדתית. יש הרבה מעבדות שעוסקות בנושא, המנוהלות על ידי מדענים שלא עוסקים במדיטציה. למשל, ג'ונתן כהן בפרינסטון, שמאוד אוהב את האנשים שבאים להשתתף בניסויים ואין לו כמובן שום דבר נגד מדיטציה אבל הוא לא תרגל מדיטציה מעולם, הוא מעדיף לעשות ג'וגינג'.

'שנית, הטיעון שאדם שמתרגל מדיטציה לא יכול לחקור מדיטציה הוא ממש טיפשי. אם הוא נכון אז עלינו להסיק שאדם שאוהב אמנות לא יכול לחקור את הביטוי הנוירולוגי של יצירה אמנותית או כישרון לציור, אדם שעוסק בספורט לא יכול לחקור את ההשפעה של פעילות גופנית על המוח וכך הלאה. במצב כזה אדם יכול לחקור אך ורק נושאים שמשעממים אותו. המסקנות של דייווידסון הן תוצאה של מחקר מאוד מדוקדק וסקפטי. הוא הזמין את הנוירולוג וולף זינגר, מבכירי המדענים בתחום, לחוות את דעתו על התוצאות. מדובר במחקר יציב ואמין ודייווידסון הוזמן להציג את מסקנותיו לפני ועדת פרס נובל, הוא לא מדען מטורלל ויש לו שם עולמי מכובד'.

יצוין שדייווידסון אכן נחשב לחוקר פורה ומוערך בקהילה המדעית, לצד היותו אחד המדענים המתוקשרים ביותר בשנים האחרונות. עשרות כתבות הופיעו בעקבות מחקריו, במיוחד אלו שנגעו למדיטציה, ובשנת 2006 בחר בו מגזין 'טיים' לאחד מ- 100 האישים המשפיעים ביותר בעולם.

בפתח המאה ה- 21, נתפסת המדיטציה על ידי אנשים רבים כאמצעי יעיל להגעה אל האושר. החיבור בין מדיטציה למדעי המוח מעורר את השאלה האם ניתן לצפות באושר באמצעי ההדמיה הקיימים במעבדות היום. בנושא זה מתגלה ריקאר כתומך נלהב ביכולות המדע, ובהכלת מערכת המושגים המדעית על נושאים שמדענים רבים נרתעים מלעסוק בהם, ומעדיפים להשאיר אותם לטיפולם של האמנים וההוגים.

'זה תלוי איך אתה מגדיר אושר. אבל אחרי שהגדרת מה אתה מחפש אז למה לא? אם אנחנו מדברים על אושר כעל אלטרואיזם מוגבר, חמלה ויציבות רגשית, אז כן – אפשר בהחלט למדוד את העוצמות של המצבים הקוגניטיביים האלה ולהבין איך מגיעים למצב הזה. אם מדברים על אושר כעל איזה רגש מעורפל אז אני לא יודע אם זה אפשרי. אבל כמצב קוגניטיבי מוגדר זה בהחלט נושא למחקר'.

אמונתו של ריקאר ביכולתו של המדע לחקור את ביטויו ומקורותיו של האושר, מתבטאת גם בפעילותו הציבורית ובהשקפותיו הפוליטיות. הוא סבור שממשלות העולם אינן מחויבות לאושר של אזרחיהן מפני שהן מבינות את המושג רק בהיבט החומרי שלו. האיש שנחשב עבור רבים סמל לעניין הגובר של העולם המערבי בתורות המזרח, מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת, ביקורתי מאוד כלפי הציוויליזציה בה גדל והתחנך. 'ממשלות המערב צריכות להשקיע יותר באיכות חיים. כיום הן עסוקות רק בהגדלת התוצר הלאומי הגולמי שלהן ובעשותן זאת הן נכשלות במטרה האמיתית שלהן, שהיא הבאת אושר לאזרחים. הן הפכו את התל'ג למדד האושר ואגב כך הרסו את הסביבה בה חיים האנשים ופגעו משמעותית באיכות חייהם. כל זה נובע מהבנה מוטעית לחלוטין של סדר העדיפויות הנכון ושל המצב המנטלי שנקרא 'אושר".