מאמרים

מתי משהו הופך מ”הייתי רוצה” ל”זהו, עושים”? קצת על “מיקום אנייה”

מצאתי את עצמי מהרהרת רבות לאחרונה במה שגורם לי לעשות דברים.
(לעומת כל הפעמים שאני מכריזה שאני רוצה משהו ובסוף לא עושה אותו).
מכירים את התופעה? (בטח שאתם מכירים!)
אני אוהבת לנצל תאריכים בעלי משמעות כדי לעשות את מה שבדרך שאני עושה קוראים לו “מיקום אנייה”. איפה אני נמצאת על גבי המסלול
הכללי שמוביל אותי אל עבר המטרה הגדולה? האם אני עדיין על גבי המסלול? האם המסלול שלי עומד להוביל אותי לנמל היעד שלי, למקום אליו רציתי להגיע? האם הרוח נושבת במפרשי ותומכת בי? האם יש במחסני מספיק צידה בשביל כל המסלול (פיזית, רגשית, שכלית)?
סוף שנה זה תמיד זמן טוב לעשות את הבדיקה הזאת.

אם אני מוצאת שסטיתי מהמסלול, אני מנסה לזהות את הנקודה בה זה קרה. מתי, למשל, עשיתי לעצמי “הנחות” ביחס למטרה מסוימת? או מתי נתתי לחוסר ההצלחה הרגעי לגרום לי לאבד את התקווה? מתי נתתי לניסיונות עבר שאולי כשלו לשכנע אותי ש”אין טעם וממילא זה לא יעבוד”?
ויחד עם זה, אם אני מגלה שעמדתי ביעדים שלי, אני מציינת, מדגישה את זה וחוגגת! (כדי לתת למוח שלי מסר ברור לגבי מה שאני רוצה ממנו בעתיד).

הבוקר הסתכלתי ב”לוח החזון” שעשיתי בתחילת השנה ובדקתי ממה ממנו התקיים, מה נוסף שלא היה שם ועל מה, לעומת זאת, ויתרתי או פשוט עוד לא הגשמתי. איזה תמונות יעברו ללוח של השנה החדשה ואיזה ישתנו. זהו כלי מיקוד נהדר.

ואז חשבתי על הדברים שרציתי אבל לא עשיתי ושאלתי את עצמי למה, מה יוצר את ההבדל. מתי משהו הופך ל-MUST DO, משהו שאני לא אוותר עליו בשום אופן. מה גורם למשהו לעבור לראש רשימת המטלות שלי? מה הופך את זה מתיאוריה לפרקטיקה? מתי אני אומרת לעצמי: “עכשיו אני עושה את זה ואין תירוצים!”?
כי, למען האמת, בחיים שלי ראיתי שכשאני מגיעה להצהיר בחזקה לגבי כוונה כלשהי ש”עכשיו אין תירוצים!” זה קורה. נכון? גם אצלך זה ככה? אני בטוחה שכן. זה חוק. כשיש החלטה נחושה בפנים, זה הרגע בו הדברים קורים. נכון? אני בטוחה שהתנסית בזה בדיוק כמוני. והמצחיק הוא שהם קורים בדיוק כפי שרצינו אותם, נכון? זה כאילו שהחיים מסתדרים להם כדי שזה יקרה ככה.

אז המיקוד הופך מרגע זה להיות לא עוד “מה אני רוצה?”, אלא: איך אני הופכת את מה שאני רוצה להצהרה נחושה, כזאת שגורמת לדברים לקרות?
הנסיון שלי הראה שצריך תאימות, הלימה – כלומר שכל כולי ירצה את אותו הדבר. שלא יהיה שום ספק!
בעולם הפנימי הציורי שלי אני קוראת לזה “שלא יהיה שום סדק בכד”. כל החלקים שלי רוצים את אותו הדבר. לרגע. לרגע אחד.

וזה הסוד הגדול: שמספיק רגע אחד! אם לרגע אחד אצליח לגייס את כל כולי לרצות משהו ואוכל להכריז עליו כמטרה שלי, לרגע אחד, אז הכול כבר יסתדר כדי לעזור לי.

זה מה שאני עושה עכשיו, מנסחת לעצמי אילו מטרות אני אציב לעצמי לשנה הבאה ואיך אגייס את כל כולי כדי להצהיר עליהן.

ואתם? מה המטרות שלכם? מתי תחליטו שלרכוש לעצמכם יכולות, שלנהל את המוח שלכם, שלהיות אדון לעצמכם זו מטרה מספיק ראויה?

במייל הבא אספר לכם איך הבראתי את כף היד שלי דרך פקודה שכזאת. זה היה חזק.