מאמרים

ואז אמרתי לאצבע שלי “את בריאה”, והיא הבריאה

הסיפור הזה קרה באמת.

ומעשה שהיה, כך היה.

 

יום אחד התחלתי לסבול מכאבים באגודל של יד שמאל.

היה לי קושי להזיז אותו וכל תנועה השמיעה מין רעש של “קליק”.

זה כאב מאד.

 

בהתחלה חשבתי שמדובר במתיחה של גיד ולכן חבשתי את היד.

זה לא עזר.

 

אחרי שהכאבים רק התגברו, ובהמתנה נאותה לתור בקופת החולים,

נפגשתי עם כירורג כף יד שפטר אותי בחוסר עניין ניכר עם האבחנה

“יש לך ‘טריגר פינגר’ (“אצבע הדק”, כנראה בגלל הרעש של ה’קליק’),

זו דלקת ואפשר לפתור אותה על ידי ניתוח,

פיזיותרפיה ממושכת וכואבת או זריקת קורטיזון לתוך האצבע.”

נחמד, לא?

בחרתי בזריקה, זה היה נראה לי הפתרון הפחות מפחיד.

האצבע הבריאה עד ש…

כחודשיים לאחר מכן הכאבים חזרו ואתם גם הקליקים…

 

“לא יכול להיות!”, זו הייתה התגובה הראשונה שלי,

הסיוט חזר מהר מידי והתסריטים השחורים של זריקה לאצבע כל חודשיים…

לא יודעת מה אתכם, אבל בי זה עורר תסכול גדול.

 

אז גייסתי את כל התסכול, כל הרתיעה, כל ה”לא יכול להיות!”,

הסתכלתי על האצבע שלי, בדיוק כפי שאתם רואים בתמונה

ופשוט אמרתי לה (באיטלקית גם האגודל הוא נקבה):

“אין מצב! את בריאה!”

 

ומה לדעתכם קרה למחרת בבוקר?

הכאב היה כלא היה. מאז הוא לא חזר יותר.

עד כאן הסיפור.

 

נשמע מופרך?

או שאולי נשמע לכם פשוט נס?

 

אולי היה כאן נס,

אבל בואו ואספר לכם מה למדתי מזה,

כי הפכתי בכך פעמים רבות כדי להבין

מה עשה את ההבדל,

ויתרה מכך, איך אתם יכולים להשתמש במה שלמדתי.

 

מי שעוקב אחרי כבר יודע שהעיסוק המרכזי שלי

הוא ללמוד אותנו, בני האדם, את מה שאנחנו עכשיו,

את מה שאנחנו יכולים להיות.

 

אחד הדברים שראיתי בשנים שבהם אני תלמידה,

זה שאנחנו לא עשויים ממקשה אחת, יש בנו חלקים רבים

ופעמים רבות החלקים האלה, הדחפים השונים שלנו,

הרצונות השונים שלנו, המאוויים השונים שלנו, הפחדים שלנו,

כל אחד מושך אותנו לכיוון שונה.

 

מה שמקשה עוד יותר זה שפעמים רבות הדחפים השונים שלנו

סמויים מן העין ואנו לא מודעים להם.

 

אז מה קרה ברגע בו נתתי את הפקודה לאצבע שלי להבריא?

לרגע אחד קטן כל החלקים האלה, כל ה’אני’ האלה, כולם

התאחדו בסלידה מהמצב ובנחישות לצאת ממנו.

 

מילת המפתח כאן היא נחישות.

לא היה צל של ספק.

 

בעולם הפנימי שלי אני קוראת לזה ש”לא היה אף סדק

בכד”, כל המים נשארו בפנים. היה שם מלך, המלך

הוציא צו וכל העם הלך אחריו.

 

זה הסוד, אך זה איננו הסוד היחיד.

מה עוד היה שם?

 

זוכרים? אמרתי לאצבע “את בריאה!”.

לא אמרתי “תבריאי”, לא “תהיי בריאה”,

התייחסתי לכל זה כבר בהווה. זה כבר קורה.

לרגע אחד, ההווה היה העתיד והעתיד היה

ההווה.

 

האצבע לא יכלה אלא להבריא.

 

אז מה אתם יכולים לעשות עם זה?

לגדל את המלך, לאחד את האני.

 

אלה מילים גדולות ומשימות גדולות אף יותר.

אבל ישנם רגעים שבהם ברור לנו מה אנחנו רוצים

וכשאנחנו יודעים מה אנו רוצים, אנו יכולים לרגע

קט לגייס את כל החלקים שלנו לטובת משימה אחת

ולתת פקודה. השאר קורה מעצמו.

 

אינני יודעת אם מה שכתבתי כאן מספיק לכם,

אבל אני הרי כאן כדי לאמן כל אחד ואחת מכם

שיחליטו שהגיע הזמן להיות מלך של הממלכה שלנו.

 

איך אני עושה את זה?

 

בדרך כלל דרך הקורס השלם לקריאה מהירה,

התכנית השלמה שלי שדרכה אנו לומדים

להשתמש במוח שלנו טוב יותר.

 

ויש גם את הקורסים הקטנים יותר לשיפור הזיכרון,

ללמוד איך ללמוד ובקרוב יהיו גם דברים נוספים.