אינפורמה ישראל בע"מ
הזית 21 כרמי יוסף
טל. 08-9790871
פקס. 08-9790671
in-forma@in-forma.co.il

אנחנו מלמדים אותך להשתמש במוח שלך יותר טוב.
הכלים הטובים ביותר כדי לקרוא פי 5 מהר יותר, להבין יותר ולזכור יותר.

מסע התגלית האמיתי, או איך ליצור שינוי – שולמית אסיף

“מסע התגלית האמיתי אינו כרוך בלגלות יבשות חדשות, אלא בלראות בעיניים חדשות”

מרסל פרוסט

בתגובה לכל גירוי המגיע אליו, המוח שלנו שואל את עצמו כל הזמן, באופן אוטמאטי לחלוטין שתי שאלות: “מה זה?”, “מה אני צריך לעשות?”. כששמעתי את זה בפעם הראשונה, ניסיתי לעקוב אחר התהליך ואכן גיליתי שהשאלות האלה, גם אם הן מתרחשות במהירות עצומה, מופיעות תמיד. כאשר המוח שלי מזהה משהו אשר נראה לו מוכר (בהשוואה לנתונים הקיימים בו), אני מרגישה בנוח יחסית, כלומר, אני יודעת מה מצופה ממני ואיך אני אמורה להגיב בסיטואציה הזאת. כאשר, לעומת זאת, מדובר במשהו שאינו מוכר לי כלל, יש רגע של מבוכה שבו אני לא יודעת מה עלי באמת לעשות.

כשחקרתי את התופעה הזאת ראיתי עד כמה היא מקיפה וגורפת. גיליתי כמה אנו, בני האדם, חוששים מכל מה שאנו לא מזהים כמוכר, לפעמים עד כדי שיתוק וויתור.

אותה התופעה, למשל, באה לידי ביטוי בסטטיסטיקה האכזרית של אסירים לשעבר: אדם נמצא בכלא למשך שנים רבות, משתחרר סוף, סוף ואז, עושה פשע קטן כלשהו בכדי לחזור שוב להיות אל בין כותלי הכלא. (דוגמה נהדרת לכך נמצאת בסרט “חומות של תקווה”). נשאלת השאלה, אם כן, מדוע? מדוע האסיר שיצא לחופשי מעדיף לחזור לכלא? והתשובה היא: כי הוא, אנחנו, מגדירים עצמנו לפי מה שמוכר לנו וידוע. מה שלא ידוע מפחיד ומרתיע.

לא מזמן קראתי מאמר על נערה שמגיל צעיר, לאחר שספגה אלימות במשפחתה, הופקדה בידי משפחות אומנות ולאחר מכן במוסדות. משם הדרך לכלא הייתה קצרה מאד. היא לא בצעה פשעים חמורים ואכן, לאחר זמן לא ארוך שוחררה. אך בחוץ לא חיכה לה דבר וזה אפילו היה מפחיד ובודד, כי בכלא תרצה היא מצאה צוות אכפתי ואנשים לדבר אתם. אז תוך 12 שעות היא הציתה מושבים של מכונית וישבה שם, לצד המכונית, לחכות למשטרה. ואכן, היא חזרה לכלא. כך היא עשתה שש (!) פעמים נוספות, עד שמצאה זוג שלקח על עצמו לשקם אותה ולעזור לה לבנות אמון מחודש בעצמה ובחברה.

הפחד מפני הלא מוכר מונע מאתנו, לפעמים, להתנסות בדברים חדשים ולרכוש לעצמנו יכולות חדשות. יש בנו חלק, “השומר” שלנו אשר דואג להשאיר אותנו במסגרת ההרגלים הישנים שלנו. בעוד שברמה הפיזית השומר דואג, דרך המערכת החיסונית, ל”סדר הטוב” ולתפקוד הנכון של כל האיברים, קשה לנו יותר להבחין בפעותו ברמה הרגשית וברמה השכלית וזה קורה בכל פעם כשאנו מנסים לשנות משהו בחיינו או עומדים בפני רגע מכריע. דרכיו של השומר שונות ומגוונות, אך זה בדרך כלל עובד עם משפטים כמו: “בשביל מה אתה צריך את זה?”, מבנה המוח או “אין סיכוי שזה יעבוד!” ובמקרה שלנו הישראלים, גם עם: “בטח סתם עובדים עלייך ותצא פרייר”. אני פוגשת את הגישה הזאת לעיתים קרובות גם בין המתעניינים והמשתתפים בקורסים של הקריאה התלת מימדית, כשאני אומרת להם, למשל, שהם יכולים לקרוא בקריאה מהירה עד פי 10 מזו שהם רגילים לה, או כאשר ההתנסות הראשונה אינה דומה באופייה למה שהם מכירים בקריאה רגילה.

האם נגזר עלינו לא להצליח אף פעם לקרוא בקריאה מהירה פי 10 או להישאר בכלל כמות שאנחנו? מה ניתן אם כך לעשות?

לפני שאנו משתכנעים כליל בנכונות הצהרתו של השומר, אנו יכולים לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: כמה מהדברים שאנו איננו יכולים לעשות היום נעשו כבר על ידי אנשים אחרים? השאלה תוכל להראות לנו בפשטות שהעובדה שיכולת זו או אחרת אינה ברשותנו, אינה מוכיחה דבר על אמיתותה, על האפשרות להשתמש בה. כי אם גם אדם אחד בלבד הצליח לעשות משהו, הרי זה אומר שהיכולת הזאת היא בגדר יכולת של האורגניזם האנושי!

ההבדל בינינו ובין אותו אדם, כנראה, נעוץ במחיר שאנו מוכנים לשלם בכדי לרכוש לעצמנו את היכולת הזאת, בכמות המאמץ והזמן שאנו מוכנים להשקיע. אך הדבר העיקרי עליו נצטרך לוותר הוא השכנוע המגביל, אותו הקול הפנימי שאומר לנו: “בשביל מה אתה צריך את זה?!”, כלומר, לוותר על הפחד מפני הלא נודע וכל מה שכרוך בו.

את אותם אלה אשר מתמזל מזלי להדריך וללמד, אני תמיד מזמינה להתבונן במתנה הנפלאה שניתנה לנו משמיים ואשר מדגימה לנו בדיוק מה צריך לעשות כשאנו מתעמתים עם משהו חדש לנו: הצעד. האם אי פעם עצרתם להתבונן כיצד מתרחש צעד? כן, כן, ממש צעד פיזי, זה שאנו עושים כמוהו מאות, אם לא אלפים ביום.

נניח שהחלטתי שאני רוצה לזוז ממקום א’ למקום ב’. אולי כי הייתה לי מטרה, אולי כי סתם שעמם לי במקום א’, כבר ראיתי את כל מה שניתן לראות שם. הדבר הראשון שמתבקש ממני זה, ראו זה פלא, לוותר על הנוחות והיציבות של עמידתי במקום א’. אני צריכה להתחיל להעביר את שיווי המשקל קדימה על רגל אחת, וזה כבר הרבה פחות יציב. אך, שוד ושבר, בכדי שאוכל לעשות את הצעד, עלי לוותר כליל על שיווי המשקל שלי ולהרים רגל אחת באוויר. נכון, זה לא יציב, מספיקה מכה קטנה בכדי שאפול ולא אשלים את הצעד, אך דבר אחד ברור: אם ברצוני לעשות את הצעד, אם אני רוצה לזוז, עלי לסמוך על שיווי המשקל הרעוע של רגלי האחת. ואז קורה נס: רגלי השנייה מגיעה ליעדה החדש ומוצאת יציבות חדשה ונפלאה!

דימוי נפלא אשר יכול לעזור לנו להבין מהי הדרך הנכונה להתקדם בטריטוריות בלתי מוכרות לנו בחיים, היא זו של מטפס ההרים. בחבורת מטפסי ההרים יש תמיד מישהו שהוא הראשון, המוביל. ההר אינו מוכר והדרך אל הפסגה אינה בטוחה. בכליו יש למוביל חבל, יתדות ותופסנים (“שאקלים”). לפעמים הוא מוצא עצמו בתנוחות בלתי אפשריות בעליל, כשכל משקלו נשען על כוחן של קצות אצבעותיו הנתלות מזיז בהר. כשהוא מצליח למצוא לעצמו רגע של יציבות יחסית, מטפס ההרים תוקע בהר יתד. אל היתד הוא יקשור את החבל ויחבר את החבל בעזרת התופסן לחגורתו, כך שיהיה מאובטח. אין אפשרות להבטיח למטפס ההרים שלא ייפול, זה לא מבטיח לו שיצליח לטפס מעלה, אך היתדות שהצליח לתקוע בהר הם אלה שיבטיחו שאם ייפול, יוכל להישען על היתד האחרונה שקבע בהר, ולכן לא ייפול עד למטה.

מהו הנמשל? אם אנו רוצים לפתח יכולת חדשה, בהתחשב בכך שאנו איננו מכירים את הטריטוריה של היכולת החדשה (ולכן חוששים), עלינו להתקדם צעד אחרי צעד ולקבוע לעצמנו נקודות התייחסות אשר נותנות לנו להרגיש בנוח ביחס לתהליך. ללמוד כיצד פועל המוח, למשל, יכול לעזור לנו לפוגג את החששות ברמה האינטלקטואלית, כאשר נבין שמה שאנו מנסים לעשות כאן הוא בהחלט בגדר היכולות הרגילות של המוח שלנו. בשלב השני, עלינו לחגוג כל הישג קטן ולהדגיש לעצמנו את הצעד שכבר עשינו בכיוון המטרה. איך מציבים מטרה בצורה נכונה? על זה נדבר במאמר אחר.

בהצלחה!