אינפורמה ישראל בע"מ
הזית 21 כרמי יוסף
טל. 08-9790871
פקס. 08-9790671
in-forma@in-forma.co.il

אנחנו מלמדים אותך להשתמש במוח שלך יותר טוב.
הכלים הטובים ביותר כדי לקרוא פי 5 מהר יותר, להבין יותר ולזכור יותר.

מוזיקה, מאסטרו! איך להעזר במוזיקה בזמן הקריאה

ב-1999 נפלה בידי ההזדמנות לערוך ניסוי. התבקשתי ללמד עברית בבית הספר המוערך לשפות של עיריית מילאנו באיטליה, שם חייתי. באותה תקופה עסקתי כבר באינטנסיביות בחקר האדם, במוח, בפוטנציאלים וביכולות של המכונה האנושית ולכן, אספתי בשמחה את ההזדמנות וניצלתי אותה כדי לבחון אם התיאוריה שלמדתי על מיומנויות לימוד אכן תבוא לידי ביטוי באופן פרקטי בשטח. בקורס שלי לעברית, אם כן, למדו לדבר עברית תוך כדי לימוד ג’אגלינג, Juggle-Hebrew.

זה היה קורס משעשע מאד, אך עוד יותר מלהיבות היו התוצאות: 40% (!!!) שיפור בעקומת הלימוד של השפה. כמובן, את מיומנויות הג’אגלינג לא מדדנו :-)

מה הקשר בין ג’אגלינג לעברית, תשאלו? אין קשר ישיר, אך יש גם יש קשר לדרך בה עובד המוח.

לפני שנמשיך, אמליץ לכם לעיין במאמר “מבנה המוח ואיך זה קשור לקריאה תלת מימדית” שנמצא באתר שלנו.

שתי ההמיספרות של המוח – דרכים שונות לתפוס את המציאות

מאחורי הניסוי הזה עומדות שתי ההמיספרות של המוח, שני חצאי הכדור, או חצאי האגוז, המחוברות ביניהן על ידי הגוף היבלתי, ה”קורפוס קלוזום”.

כדי להסביר בקצרה, יש לנו המיספרה שמאלית אשר שולטת על צידו הימני של הגוף ותפיסת המציאות שלה היא אנליטית, תפיסה של פרטים, השוואה וחיבור ביניהם, היא יותר לוגית וליניארית. בהמיספרה הזאת נמצאת השפה וכושר הדיבור וגם הבנת הנקרא כפי שלמדנו לקרוא.

יש לנו גם המיספרה ימנית, היא תופסת את המכלול והיא יותר יצירתית, רגשית ומוטורית.

הרצאתה המופלאה של ד”ר ג’יל בולטי טיילור, חוקרת המוח שחוותה אירוע מוחי, ממנו השתקמה לאחר 8 שנים, יכולה להאיר לנו היטב את ההבדל בין שתי ההמיספרות שלנו וכיצד כל אחת מהן תופסת את העולם ומגדירה את תפיסת העצמי שלנו. אני ממליצה בחום להקשיב להרצאתה הקצרה והמלמדת.

פרופסור מייק גזניגה, עליו כבר דיברתי במאמרים קודמים, חוקר גם הוא מזה 30 שנה את שתי ההמיספרות. הניסויים אותם הוא עורך על אנשים בהם הופרדו שתי ההמיספרות על ידי חיתוך הקורפוס קלוזום, יכולים להאיר לנו רבות על ההשפעה של התפיסה השונה של כל המיספרה.

ובכן, רוב הגירויים המגיעים אלינו ביומיום שלנו ואשר קשורים לקריאה, לימוד, עבודה על המחשב, ניהול המטלות שלנו ביומיום ואף תפיסת האישיות שלנו, כל אלה מנוהלים על ידי ההמיספרה השמאלית. אותנו לימדו לקרוא אותיות שהופכות למילים, ואחר כך למשפטים עם תוכן ומשמעות. גם כדי לתפוס כמויות, לדוגמה, מראים לנו כילדים 6 תפוחים וכששואלים אותנו “כמה תפוחים יש כאן?”, אנחנו מתחילים לספור: תפוח אחד, שני תפוחים, שלושה תפוחים וכו’. כלומר, אנו עוקבים אחר דרך החשיבה  של ההמיספרה השמאלית.

במנזרים העתיקים בטיבט, שם היו מחנכים את ילדי האצולה הדתית מגיל צעיר מאד, השתמשו ב”קופסה הטיבטית”, קופסה ובה קבוצות אבנים בגדלים וצבעים שונים. הילד היה נחשף מגיל צעיר לקופסה הפתוחה למספר שניות ומיד אחריה הייתה מגיעה השאלה: “כמה אבנים אדומות?”. זוהי יכולת של ההמיספרה הימנית.

כששתי ההמיספרות משתפות ביניהן פעולה, אנו לומדים טוב יותר וזוכרים לאורך זמן. רוצים דוגמה? סביר להניח שגם אתם למדתם את ה-ABC באנגלית יחד עם השיר וסביר להניח שגם אתם, כמוני, עד היום, כשאתם רוצים להיזכר מה קודם למה, אתם מוצאים עצמכם מזמזמים את השיר, נכון?

ובכן, האותיות של ה-ABC מנוהלות על ידי ההמיספרה השמאלית, אך המוזיקה נמצאת בזו הימנית. השילוב ביניהם יוצר את הקישור הנזכר לאורך זמן ביתר קלות.

עיקרון זה מיושם ברבות מן הדתות, שם הקריאה בכתובים או התפילה מלוות במוזיקה.

השילוב בין מוזיקה ולימוד, אם כן, אינו המצאה חדשה.

המוזיקה בהיסטוריה

ואכן, חלקים עתיקים יותר של המוח מעורבים בפעילות המוזיקלית. דניאל לונטין, חוקר מוח ומוזיקאי, בהרצאתו “The World in Six Songs“, טוען שבזמן שמקשיבים למוזיקה, פועלים במוח חלקים הקשורים לגזע המוח, למוחון (סרבלום) והגשר, שהם חלקים קדומים יותר של המוח, לעומת חלקי מוח המופעלים בעת הקשבה לשפה. זה אומר שמוזיקה היא עתיקה יותר משפה והיא אכן הייתה בשימוש אצל הניאנדרתליים והשימפנזות.

ואלורי סאלימפור ורוברט זאטורה, חוקרים מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ניסו לאתר מה בדיוק פוקד המוח על הגוף ואילו חומרים כימיים הוא מורה לו להפריש בשעה שאנחנו מאזינים למוזיקה או מנגנים אותה. במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ, הם אומרים: “כל אחד מרגיש איזו השפעה חזקה יש למוזיקה על המוח ועל הנפש. על כך קוראים עוד במקורות עתיקים: דוד שניגן לשאול והרגיעו – בוודאי יש שיודעים היום מאיזו פגיעת נפש סבל שאול לפי התיאורים בתנ”ך; ובדיאלוג “המדינה” של אפלטון: דרישתו להימנע מסולמות מוזיקליים מסוימים כדי לא להשחית את נפש הנוער. הקשר בין מוזיקה לנפש קיים גם בתרבויות המוזיקליות המזרחיות כמו בפרס והודו, ובימינו אף מתורגם לתחום ידע טיפולי מודרני: התרפיה במוזיקה.”

“בואציוס בן המאה השישית לספירה, שטען שמוזיקה נוצרת גם מתנועת הכוכבים במסילותם (“מוזיקה מונדאנה”), וגם מגופו של כל אחד ואחד מאיתנו (“מוזיקה הומאנה”). זה לא המוח, אומר כך בואציוס, כל מהותנו ומהות סביבתנו הן מוזיקה, כל מה שיש לו קצב ודופק ותנועה. לא פלא איפוא שהאזנה לה עושה לנו כל כך טוב.”

רגש וזיכרון וגם ריכוז

אך בואו נזכיר רגע אספקט נוסף שבו כבר דנו בעבר והוא הקשר בין בהיפוקמפוס, מרכז הלמידה והזיכרון הויזואלי במוח והאמיגדלה, האזור המנהל את הרגשות הבסיסיים. מחקר שנעשה במכון וייצמן למדע על ידי ד”ר רוני פז, הוכיח שאנו זוכרים טוב כל דבר שהיה קשור ברגש. ומה יותר טוב כדי להכניס רגש ללימוד מאשר מוזיקה?

ד”ר אני פאטל, חוקר מוח ומוזיקאי, בהרצאות Music and the mind , מראה כיצד בזמן שמיעת מוזיקה מופעלים במוח גם האזורים הקשורים לזיכרון, ללמידה, לתשומת לב, לתפיסה של תבניות, לרגש ולדימיון חזותי.

צוות חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד, ארה”ב ערך ניסוי ובו בדק ב-fMRI (הדמיית תהודה מגנטית לצורך מחקר) את תגובות המוח למוזיקת בארוק. המחקר הראה שבזמן ההקשבה למוזיקה, אך עוד יותר מכך, בזמן ההמתנה בין קטע מוזיקלי אחד לשני, מופעלים האזור במוח האחראי על תשומת לב ועל עדכון הזיכרון.

האם כל מוזיקה תתאים לקריאה?

כן. לא. נסביר.

זוהי סוגיה אותה חקרו רבים.

המוזיקה שליוותה את הארוחה הרומנטית או זו שליוותה מערכת יחסים שהסתיימה באופן טראגי, תשלח אותנו, מן הסתם, לאותו רגע מסוים ותרחיק אותנו מהספר. רצוי, אם כן, לבחור מוזיקה שאין לה הקשר רגשי.

מוזיקה המכילה מלל מורכב- כמו זו של מאיר אריאל, כדי לתת דוגמה – תעסיק את אותו האזור במוח האחראי על פענוח הנקרא.

עדיפה, אם כן, מוזיקה אינסטרומנטאלית (רק כלי נגינה, ללא מלל) שאין בה קפיצות בולטות מידי.

מוזיקת טראנס, טכנו, האוס ומוזיקת כלי הקשה מתאימה פחות, שכן היא יוצרת רצון לתנועה מוטורית ופחות ריכוז.

בניסוי לא מדעי שנערך בבית ספר בארה”ב, ניתנו שתי משימות, האחת בשמיעת מוזיקה תוך כדי קריאה והשנייה כשסביבם שקט. 58% מהקוראים ציינו שלמרות שלא יכלו לבחור את המוזיקה, הם קראו טוב יותר. בנוסף, התגלה שהשקט שהיה בכתה גרם למתח שבא לידי ביטוי גם ברמה הפיזית, בעוד שאלה ששמעו מוזיקה היו יותר רגועים ונינוחים בזמן הקריאה.

נחזור לצמד החוקרים הקנדיים שלנו: “מוזיקה שהשמיעו – ודווקא מוזיקה כלית בלבד, בלי שירה ומלים – גרמה למוח הנבדקים להפריש חומר כימי הנקרא דופמין (Dopamine) – חומר שמקנה תחושת עונג.

סריקת אמ-אר-איי איתרה את המקומות המסוימים במוח שמגיבים למוזיקה, הן לציפייה לשמיעתה והן להגשמת הציפייה תוך כדי שמיעתה. האזור שמגיב לשיא המוזיקלי קשור לאותו חלק במוח האחראי על רגשות. הדופמין אכן שפע משני האזורים הללו, בייחוד מאזור הרגשות. סגנונות מוזיקליים רבים הושמעו לנבדקים, בהם ג’ז, פאנק, טנגו ואפילו נגינה של חמת חלילים; אבל התגובה החזקה ביותר היתה דווקא למוזיקה קלסית, ובמיוחד ליצירות מסוימות: האדג’ו של סמואל בארבר, הפרק השני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן והקטע לפסנתר “אור ירח” מאת דביסי. ” (קישור לקטעים המוזיקליים בהמשך המאמר).

ניסוי שנערך באוסטרליה ב- Macquarie University ,הראו כי המוזיקה המתנגנת ברקע לא צריכה להיות חזקה או רועשת מידי. התוצאות הטובות ביותר בריכוז התקבלו כשהמוזיקה הייתה מהירה ורכה (fast/soft)

חוקרים אחדים ממליצים להשתמש במוזיקה שיש לה ביט אחד לשנייה.

אך לאחר שאמרנו את כל זאת, ורגע לפני שאנו מפרטים לכם קטעים מוזיקאליים, יש תמיד יוצאים מהכלל. יכול להיות שמישהו מאתנו ימצא עצמו בנוח לקרוא דווקא עם מוזיקת היפ-הופ. אין שום בעיה! פשוט נסו, נסו ונסו עד שתמצאו את המוזיקה שעזרה לכם לקרוא. ואם מצאתם כזאת, הפכו אותה למוזיקת הקריאה שלכם, קראו תמיד עם המוזיקה הזאת ברקע!

ואחרי כל ההסברים האלה, לא נותר לנו אלא להפנות אתכם להרבה מוזיקה טובה לקריאה.

אגב, הידעתם שיש רשימת השמעה ביו-טיוב? מדובר באפשרות יחסית חדשה שמאפשרת ליצור שרשור של כמה קטעים וכך לא להצטרך להחליף בתום כל קטע מוזיקה.

קטעי מוזיקה מומלצים: